גילה רונאל זכתה ללוות תינוקת שנולדה לחיקו החם של שבט נשי מופלא.
שמעתי מרחוק את קולות הכלבים כשהתקרבתי לבית השקט בשכונה המוריקה והיפה. יכולתי לדמיין את החתולה מתחככת בין רגלי כשאתקרב אל הבית. כך היה. שבת בבוקר. כשעתיים לפני כן היא צלצלה אלי כדי לומר ש'משהו' מתחיל. אני מכירה את אותו 'משהו' חמקמק ולא ברור. זה יכול לקרות תוך שעה, תוך עשר, או אולי אפילו יותר. אותו 'משהו' שגורם לנו להיות ערניות וקשובות ולהבין מה באמת אנחנו אמורות לעשות עכשיו. האם לצאת לדרך או להישאר עוד קצת בבית, במיטה, במטבח או ליד המחשב. אותו 'משהו' גרם לי לא אחת לצאת ללידה הרבה לפני הזמן או לצאת ולהגיע כשהראש של התינוק מבצבץ. ככה זה בעסקי הלידות. התכניות מאתנו והלאה, 'קריאת המפה' היא אופציה בלבד  והנבואות – לשוטים.

מי שמלווה נשים בלידתן יודע, שכל אחת כותבת את הסיפור האישי שלה, את הפרוטוקול השמור ללידה שלה ואת ה'עקומה' שמתאימה לה ולתינוק שלה. וכך, אותו 'משהו' יכול להפוך לתהליך איטי ונינוח או לבשר על ריצת ספרינט מהירה. לאלוהים - הפתרונים.

אנחנו הולכות בחצר הגדולה והיפה. שעת בוקר, קיץ. דבורים מתקרבות לפרחים וחגות בריקוד נפלא. זמן-לידות, הוא זמן שאני מרשה לעצמי ל'היות' מבלי לדחוק בו. יש לי סבלות לזמן הלידה, ולקצב שלה. אני יודעת לכבד אותה. אני יודעת שהיא תתקדם כשהיא תתקדם, כאשר כולם יהיו מוכנים, אף לא רגע אחד לפני. וכך, אנחנו הולכות. קצת צירים, הרבה התפעמות מדברים 'קטנים' – פרחים צהובים שנפתחים בבוקר ונסגרים בערב, פרי שהבשיל.

המתבונן מהצד יכול לדמות כאילו שתי נשים הולכות סתם כך לטייל, אבל לא. ה'סתם' הזה שלנו הוא חלק מתהליך. תהליך שהתחיל מוקדם בבוקר. אילו  הייתה מגיעה כעת לחדר לידה, יתכן והייתה שומעת את המשפט: "את לא בלידה". אבל היא כן בלידה. הצירים קצרים רחוקים אחד מהשני והכאבים חלשים, אבל אותו 'משהו' קיים ונוכח וברור לשתינו שהיא מתחילה תהליך של לידה. ככה זה. חשוב להקשיב לגוף ורצוי מאוד להאמין לאישה שיודעת ש'משהו' התחיל.

כמו מתוך חלום מופיע חבר מוסיקאי, הוא בא לקחת את האקורדיון שהשאיר יום קודם. "בדיוק בזמן". היא אומרת. "כל כך רציתי שתנגן לי בלידה". והוא מנגן והיא מתענגת ואני מודה לאל שאני זוכה להיות נוכחת ברגעים כל כך מרגשים. ורגע ועוד אחד ואנחנו חוזרות מהטיול. הצירים מתחזקים. אחותה מגיעה והולכת, אמא שלה מגיעה מתרגשת כולה והולכת, אבא שלה מגיע כדי להרכיב את בריכת הלידה. אנחנו בחדר אחר. נשימות, מגע, טיפול, שקט. אנחנו צוחקות, מדברות או שותקות.

עכשיו כבר ברור שה'משהו' שהתחיל בבוקר  כבר יכול להיקרא לידה. תהליך לידה. המיילדת שיילדה אותה גם בפעם הקודמת מגיעה ופתאום, אני מוצאת את עצמי מוקפת בנשים. ארבעה דורות של נשים. היולדת, אמא שלה, סבתא שלה, אחותה ובתה בת הארבע, האחות של מי שעומדת להיוולד. אני מהרהרת בשבט הנשי החם שמקיף את היולדת ואת מי שבבטן שלה. כולן חלק מאותו סוד שמביא חיים לעולם, כולן שותפות לידע טבוע וליכולת מולדת לליווי נשי חם, חכם ומכיל. אני חשה ברת מזל להיות חלק מהמעגל הזה וחשה שמחה גדולה עבורה שמוקפת בשבט הנשי שלה ועבור הבנות שלה שעטיפה נשית כזאת היא חלק מחוויית ההוויה שלתוכה הן נולדות.

הצירים מתחזקים. היא שואפת ונושפת. בתה נכנסת לחדר בו אנו נמצאות ומתחילה לשיר שירים נפלאים לתינוקת שתיוולד. אני מצלמת את שתיהן ומניחה להן לרקוד את הריקוד הקסום שהן יוצרות. זמן קצר לאחר מכן היא מבקשת להיכנס למרחב פרטי יותר והנשים הולכות. אחותה מגיעה לקראת הלידה, והיא נכנסת למים. המיילדת  מדייקת אותה והיא שם, נוהמת, נושפת, לוחצת, נתלית עלי בעוד גופה במים ויולדת לאט לאט את התינוקת שלה שיוצאת מגופה ונכנסת ברכות לתוך המים.

המים, הם מתווך נפלא בכניסה לעולם חדש ולא מוכר. קבלת פנים רכה וממסכת עולם שהגירויים בו רבים וההפתעות בו רבות. היא אוחזת בה באקסטטיות של מי שאיש לא הפריע להורמונים שלה להיות מופרשים, היא שם, עדיין מלאה באדרנלין, בהתכוונות גדולה להביט בתינוקת שלה, עיניים בתוך עיניים, לבדוק אותה, לגעת בה ורק אח"כ כשרמות האדרנלין ישקטו מעט, לשחרר ולהתמסר לרפיון שמלווה את השלב הזה.

הדלת נפתחת והאיש, האבא שחזר מארץ אחרת מגיע. נרגש מאוד. אולי הוא לא יודע באותו רגע אבל הוא היה נוכח בלידה למרות שהיה בין שמים וארץ בדיוק כשהיא התרחשה. ככה זה, נוכחות אינה פיזית בלבד.

"לא הייתי עושה את זה בלעדיכן", היא אומרת למיילדת ולי, ואני ששמעתי כבר מאות פעמים את המשפט הזה יודעת שהיא הייתה עושה, אבל גם יודעת שהחיבוק והחיזוק והאמון בה, ביכולות שלה ללדת ושל התינוקת שלה להיוולד, גרמו גם לה לא לפקפק בכך ולהאמין בכוחותיה. שוב אני מודה לה, להם, שהעניקו לי את החוויה הנפלאה שלהיות חלק מהאינטימיות שנוצרה, להיות עדה לעוצמה הנשית ולצפות בכוח המופלא שמתוכו נולדה אישה נוספת. תודה לאל.