גילה רונאל, דולה ותיקה, מגלה בכל פעם מחדש שניסים הם הרצף ממנו בנויים חיינו.
את הלידה הראשונה של ש' סיימתי עם תסכול גדול. ש' דמות קרובה, כמהה ללדת בלידה טבעית. היא בחרה בלידה שאינה בין כותלי בית חולים, התכוננה ושמחה לקראת האירוע הגדול. הצירים שלה התחילו בבת אחת, פתיחה של שני ס"מ וצירים של שלב מעבר מתקדם. שעה, שעתיים, חמש, עשר. מים, חוץ, טיולים, הרפיה, הרבה רוגע ושקט, עוד מים, שוב טיול לבקשתה, איתי, אתו. לאחר כחמש עשרה שעות פתיחה של חמישה ס"מ וזהו. עוד שעה ועוד שעה ועוד. צריך להתפנות לחדר לידה. בחדר הלידה, הרופא הפרטי של ש' מחליט על ניתוח קיסרי. אני מתחננת לאפידורל שאולי ישנה משהו, המיילדת בחדר הלידה מצטרפת אלי והוא בשלו. "גם לי יש תחושות", הוא אומר, "היא לא תלד". "היא" מסכימה מרוב עייפות ותסכול ולאחר זמן קצרצר מגיח לעולם תינוק מתוק במשקל 3.740, מזל טוב. אחר כך יודה הרופא שהיה עייף ומותש בשעת לילה מאוחרת ואולי שגה בהחלטה. ש' כמו כל מי שעברה בסביבתי מכירה את המשפט "אימא שלי ילדה אותי בניתוח קיסרי ונתפסה בעיני כאימא הטובה ביותר בעולם". אני מוסיפה ואומרת, מהיכרותי עם נשים ועם חוויות הלידה שלהן שאימי הייתה האישה השלמה ביותר שהכרתי ולעובדה שיצאתי מהדופן ולא מהנרתיק ושלפני חמישים שנה הפרידו אימהות ותינוקות לימים, לא הייתה השפעה על הקשר המופלא שהיה בינינו. למשפט הזה יש המשך שעליו נדבר בהזדמנות אחרת "אימא שלי לא הניקה אותי ונתפסה בעיני כאימא הטובה בעולם..."
ובכל אופן אני מבינה נשים שקשה להן עם שברו של החלום הפרטי שלהן, עם חוסר האונים, עם המחשבה שאולי, אולי יכול היה להיות אחרת.
ש' רצתה אחרת ולכן לאחר שהיא הרתה בשנית התכווננו שוב ללידה וגינלית. הפעם, התמימות כבר לא אותה תמימות. כבר מבינים שיתכן והלידה תסתיים בניתוח וגם לזה צריך להתכונן. אבל בינתיים, עסקים כרגיל.
הפעם הצעתי לש' לקחת מיילדת פרטית מלבדי כדי להבטיח הגנה מלאה ככל שניתן. התינוק שבבטן היה גדול, היו מי מאנשי המקצוע במערכת, שדיברו על קיסרי נוסף והיו גם מי שהאמינו שש' יכולה ללדת בלידה רגילה. ש' בחרה לשמוע את הקולות האלו. בשבועות האחרונים שלפני הלידה "צרצרה" ש' באופן כזה שבכל יום נדמה היה שהיום זה היום בו תלד. ובכל אופן, חיכו היא והתינוק לשבוע ארבעים.
צירים. אין פתיחה. צירים. פתיחה קטנה. ירידת מים. אין פתיחה. צירים. שלושה ס"מ פתיחה. צירים. צוואר רחם מחוק לגמרי. המיילדת ואני מגיעות. הצירים חזקים והכל הולך מאוד לאט. אני נזהרת לא לחשוב "כמו בפעם שעברה" אבל המחשבה עולה ואני מגרשת. היא אומרת את זה בקול ואני אומרת לה שלכל לידה יש את המטרה שלה, התובנות שלה והסיבות לאופן בה היא מתרחשת. "בואי נחכה, אני אומרת לה, כל דבר דומה רק לעצמו, לא לשום דבר אחר."
הוא שם בשבילה עד הסנכרון הקטן ביותר והעדין ביותר שיכול להיות. מקשיב ומגיב. בעדינות, בנוכחות מלאה. מרשים באופן מיוחד.
חמישה וחצי ס"מ. הוא, שעד עתה היה שקט מאוד מחייך חיוך ענק. ש' ואני מתחבקות ואני מסבירה למיילדת שהפתיחה המקסימלית שהיא הגיעה אליה בלידה הקודמת הייתה חמישה ס"מ. כולנו נושמים לרווחה.
חמישה וחצי ס"מ. צירים חזקים מאוד. חמישה וחצי ס"מ. צירים חזקים במיוחד. שישה בקושי. צירים חזקים במיוחד. שעתיים. מעל משעתיים. הפרוטוקול מדבר וש' צריכה לעבור לחדר לידה רגיל. היא מבקשת אפידורל ואני חושבת לעצמי שאולי זה האפידורל ש"חייבים" לה מהלידה הקודמת.
היא חוששת. מחזיקה אותי חזק וטומנת את הראש שלה בכתפי. אני מחבקת אותה ומרגישה לרגע שהיא כמו ילדה. כמו הילדה שלי. אני כל כך אוהבת אותה באותו רגע. המרדים משבח אותה ומסיים.
היא לא אוהבת את התחושה אבל נחה. תמונת המוניטור של התינוק שלא הייתה כל כך פעילה עוד קודם מראה עכשיו קצת האטות. היא שואלת אם זה מפלאי האפידורל. המיילדת אומרת שכן, לפעמים, ואני עונה לה שאנחנו דווקא מחכים עכשיו לפלאים אחרים. הזמן עובר והפתיחה לא ממש מתקדמת. המוניטור עדיין רגוע מדי לפי הסטנדרטים המקובלים. היא מתחילה להתייאש. גם הרופאים. כבר עשינו כמעט הכל, בכל השיטות או כמעט בכולן.
אני מציעה לה לצאת איתי למסע, סוג של עבודה שלמדתי לאחרונה במסגרת קורס שאני משתתפת בו ואינו קשור באופן ישיר ללידה אלא לחיים, לריפוי ומעברים בהם אני עוסקת כל כך הרבה שנים. היא יוצאת איתי ברצון ובהתמסרות מלאה למסע. אני מבקשת ממנה לעצום עיניים ואנחנו נוגעות בעדינות בדברים שעולים אצלה כתוצאה מהשאלות שלי.
היא פוחדת. היא לא יודעת מה היא רוצה. היא מרגישה כל מיני דברים. היא לא חושבת שתוכל לעשות את זה. אחרי כעשר דקות של שיטוט עדין בתוך נפשה היא אומרת: "אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה ללדת" היא מחויכת. אני מבקשת ממנו, שלא כל כך הבין מה אנחנו עושות להביט בפניה. היא עדיין מחייכת. אני מבקשת ממנה לזכור את המשפט האחרון "אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה ללדת" וכן את תחושת החמימות שמילאה את הלב שלה..
אני מציעה לה להתבונן בתמונת המוניטור של התינוק ומסבירה שהוא השתנה ברגע שהתחלנו לעבוד. היא אומרת שהיא לא צריכה להסתכל כי היא מיד הרגישה אותו, את התינוק, בנוכחות שלא הייתה קודם. המוניטור הפך להיות ריאקטיבי – פעיל.
מאותו רגע הכל השתנה בחדר. היא מתקדמת. מקבלת כוחות חדשים. מוכנה להצעות לתנוחות. תוך כחצי שעה היא בפתיחה מלאה. כולנו מאושרים. אימא שלה נכנסת בינתיים לחדר בפחד גדול. אני תוהה אם זה טוב לה אבל מיד רואה את החיבוק והחום ששופע משתיהן אחת לשנייה. היא מרגישה לחצים כשהמוניטור מראה צירים ומאחר והאפידורל עובד די טוב, המיילדת הנפלאה שלה מנחה. כולנו איתה. אני מזיזה מפרקים כדי לסייע לאגן הסטטי והוא איתי בסנכרון מלא. היא מביטה בי ואני לוחשת לה את המשפט שלה "את עושה את זה, את יולדת". אימא שלה שסופקת כפיים ומנגבת עיניים מקבלת ממני חיתול רטוב לנגב את פניה היפים של האישה המדהימה שיולדת עכשיו את התינוק שלה, את עצמה את הכוחות שחשבה שאיבדה לאחר הלידה הקודמת.
תינוק גדול (4,180) ויפיפה הגיח לעולם שחיכה לו מאוד. בשקט, במבט השמור לנולדים. אני בשמחה והודיה. היא אומרת לי: "זה בזכות מה שעשינו, את יודעת". אחר כך היא תגיד "זו לא אני, זה כולכם, כולנו, כל מי שהיה שם, היה כל כך מדויק".
אני יודעת שלכל דבר בעולם יש את המפתח כדי להגיע אליו. מודה לאל שהעניק לי את המפתח המסוים אליה, כמה ימים לפני הלידה. דברים אינם מתרחשים סתם כך. ניסים קורים ואנחנו רק צריכים לשים לב אליהם, להיות שם ולהודות
את הלידה הראשונה של ש' סיימתי עם תסכול גדול. ש' דמות קרובה, כמהה ללדת בלידה טבעית. היא בחרה בלידה שאינה בין כותלי בית חולים, התכוננה ושמחה לקראת האירוע הגדול. הצירים שלה התחילו בבת אחת, פתיחה של שני ס"מ וצירים של שלב מעבר מתקדם. שעה, שעתיים, חמש, עשר. מים, חוץ, טיולים, הרפיה, הרבה רוגע ושקט, עוד מים, שוב טיול לבקשתה, איתי, אתו. לאחר כחמש עשרה שעות פתיחה של חמישה ס"מ וזהו. עוד שעה ועוד שעה ועוד. צריך להתפנות לחדר לידה. בחדר הלידה, הרופא הפרטי של ש' מחליט על ניתוח קיסרי. אני מתחננת לאפידורל שאולי ישנה משהו, המיילדת בחדר הלידה מצטרפת אלי והוא בשלו. "גם לי יש תחושות", הוא אומר, "היא לא תלד". "היא" מסכימה מרוב עייפות ותסכול ולאחר זמן קצרצר מגיח לעולם תינוק מתוק במשקל 3.740, מזל טוב. אחר כך יודה הרופא שהיה עייף ומותש בשעת לילה מאוחרת ואולי שגה בהחלטה. ש' כמו כל מי שעברה בסביבתי מכירה את המשפט "אימא שלי ילדה אותי בניתוח קיסרי ונתפסה בעיני כאימא הטובה ביותר בעולם". אני מוסיפה ואומרת, מהיכרותי עם נשים ועם חוויות הלידה שלהן שאימי הייתה האישה השלמה ביותר שהכרתי ולעובדה שיצאתי מהדופן ולא מהנרתיק ושלפני חמישים שנה הפרידו אימהות ותינוקות לימים, לא הייתה השפעה על הקשר המופלא שהיה בינינו. למשפט הזה יש המשך שעליו נדבר בהזדמנות אחרת "אימא שלי לא הניקה אותי ונתפסה בעיני כאימא הטובה בעולם..."
ובכל אופן אני מבינה נשים שקשה להן עם שברו של החלום הפרטי שלהן, עם חוסר האונים, עם המחשבה שאולי, אולי יכול היה להיות אחרת.
ש' רצתה אחרת ולכן לאחר שהיא הרתה בשנית התכווננו שוב ללידה וגינלית. הפעם, התמימות כבר לא אותה תמימות. כבר מבינים שיתכן והלידה תסתיים בניתוח וגם לזה צריך להתכונן. אבל בינתיים, עסקים כרגיל.
הפעם הצעתי לש' לקחת מיילדת פרטית מלבדי כדי להבטיח הגנה מלאה ככל שניתן. התינוק שבבטן היה גדול, היו מי מאנשי המקצוע במערכת, שדיברו על קיסרי נוסף והיו גם מי שהאמינו שש' יכולה ללדת בלידה רגילה. ש' בחרה לשמוע את הקולות האלו. בשבועות האחרונים שלפני הלידה "צרצרה" ש' באופן כזה שבכל יום נדמה היה שהיום זה היום בו תלד. ובכל אופן, חיכו היא והתינוק לשבוע ארבעים.
צירים. אין פתיחה. צירים. פתיחה קטנה. ירידת מים. אין פתיחה. צירים. שלושה ס"מ פתיחה. צירים. צוואר רחם מחוק לגמרי. המיילדת ואני מגיעות. הצירים חזקים והכל הולך מאוד לאט. אני נזהרת לא לחשוב "כמו בפעם שעברה" אבל המחשבה עולה ואני מגרשת. היא אומרת את זה בקול ואני אומרת לה שלכל לידה יש את המטרה שלה, התובנות שלה והסיבות לאופן בה היא מתרחשת. "בואי נחכה, אני אומרת לה, כל דבר דומה רק לעצמו, לא לשום דבר אחר."
הוא שם בשבילה עד הסנכרון הקטן ביותר והעדין ביותר שיכול להיות. מקשיב ומגיב. בעדינות, בנוכחות מלאה. מרשים באופן מיוחד.
חמישה וחצי ס"מ. הוא, שעד עתה היה שקט מאוד מחייך חיוך ענק. ש' ואני מתחבקות ואני מסבירה למיילדת שהפתיחה המקסימלית שהיא הגיעה אליה בלידה הקודמת הייתה חמישה ס"מ. כולנו נושמים לרווחה.
חמישה וחצי ס"מ. צירים חזקים מאוד. חמישה וחצי ס"מ. צירים חזקים במיוחד. שישה בקושי. צירים חזקים במיוחד. שעתיים. מעל משעתיים. הפרוטוקול מדבר וש' צריכה לעבור לחדר לידה רגיל. היא מבקשת אפידורל ואני חושבת לעצמי שאולי זה האפידורל ש"חייבים" לה מהלידה הקודמת.
היא חוששת. מחזיקה אותי חזק וטומנת את הראש שלה בכתפי. אני מחבקת אותה ומרגישה לרגע שהיא כמו ילדה. כמו הילדה שלי. אני כל כך אוהבת אותה באותו רגע. המרדים משבח אותה ומסיים.
היא לא אוהבת את התחושה אבל נחה. תמונת המוניטור של התינוק שלא הייתה כל כך פעילה עוד קודם מראה עכשיו קצת האטות. היא שואלת אם זה מפלאי האפידורל. המיילדת אומרת שכן, לפעמים, ואני עונה לה שאנחנו דווקא מחכים עכשיו לפלאים אחרים. הזמן עובר והפתיחה לא ממש מתקדמת. המוניטור עדיין רגוע מדי לפי הסטנדרטים המקובלים. היא מתחילה להתייאש. גם הרופאים. כבר עשינו כמעט הכל, בכל השיטות או כמעט בכולן.
אני מציעה לה לצאת איתי למסע, סוג של עבודה שלמדתי לאחרונה במסגרת קורס שאני משתתפת בו ואינו קשור באופן ישיר ללידה אלא לחיים, לריפוי ומעברים בהם אני עוסקת כל כך הרבה שנים. היא יוצאת איתי ברצון ובהתמסרות מלאה למסע. אני מבקשת ממנה לעצום עיניים ואנחנו נוגעות בעדינות בדברים שעולים אצלה כתוצאה מהשאלות שלי.
היא פוחדת. היא לא יודעת מה היא רוצה. היא מרגישה כל מיני דברים. היא לא חושבת שתוכל לעשות את זה. אחרי כעשר דקות של שיטוט עדין בתוך נפשה היא אומרת: "אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה ללדת" היא מחויכת. אני מבקשת ממנו, שלא כל כך הבין מה אנחנו עושות להביט בפניה. היא עדיין מחייכת. אני מבקשת ממנה לזכור את המשפט האחרון "אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה ללדת" וכן את תחושת החמימות שמילאה את הלב שלה..
אני מציעה לה להתבונן בתמונת המוניטור של התינוק ומסבירה שהוא השתנה ברגע שהתחלנו לעבוד. היא אומרת שהיא לא צריכה להסתכל כי היא מיד הרגישה אותו, את התינוק, בנוכחות שלא הייתה קודם. המוניטור הפך להיות ריאקטיבי – פעיל.
מאותו רגע הכל השתנה בחדר. היא מתקדמת. מקבלת כוחות חדשים. מוכנה להצעות לתנוחות. תוך כחצי שעה היא בפתיחה מלאה. כולנו מאושרים. אימא שלה נכנסת בינתיים לחדר בפחד גדול. אני תוהה אם זה טוב לה אבל מיד רואה את החיבוק והחום ששופע משתיהן אחת לשנייה. היא מרגישה לחצים כשהמוניטור מראה צירים ומאחר והאפידורל עובד די טוב, המיילדת הנפלאה שלה מנחה. כולנו איתה. אני מזיזה מפרקים כדי לסייע לאגן הסטטי והוא איתי בסנכרון מלא. היא מביטה בי ואני לוחשת לה את המשפט שלה "את עושה את זה, את יולדת". אימא שלה שסופקת כפיים ומנגבת עיניים מקבלת ממני חיתול רטוב לנגב את פניה היפים של האישה המדהימה שיולדת עכשיו את התינוק שלה, את עצמה את הכוחות שחשבה שאיבדה לאחר הלידה הקודמת.
תינוק גדול (4,180) ויפיפה הגיח לעולם שחיכה לו מאוד. בשקט, במבט השמור לנולדים. אני בשמחה והודיה. היא אומרת לי: "זה בזכות מה שעשינו, את יודעת". אחר כך היא תגיד "זו לא אני, זה כולכם, כולנו, כל מי שהיה שם, היה כל כך מדויק".
אני יודעת שלכל דבר בעולם יש את המפתח כדי להגיע אליו. מודה לאל שהעניק לי את המפתח המסוים אליה, כמה ימים לפני הלידה. דברים אינם מתרחשים סתם כך. ניסים קורים ואנחנו רק צריכים לשים לב אליהם, להיות שם ולהודות
This is your new blog post. Click here and start typing, or drag in elements from the top bar.
RSS Feed
