גילה רונאל, דולה מזה כעשרים שנה, חוזרת שוב ושוב אל אותם רגעים שנחקקים בחוויה האנושית של מי שמלווה כניסתם של תינוקות לעולם.
בין כל מיליון המשימות בחיי פיניתי בניחותא זמן לנסוע לליהי. ליהי גרה בישוב קטן וירוק. ליהי עומדת ללדת בבית, בפעם השנייה. אני עומדת ללוות אותה, אותם.
כשאני מלווה לידות בית, אני נוהגת להגיע לפגישה אחת לפני הלידה במקום בו אמורה להתרחש הלידה, אפילו אם הייתי שם לפני כן, דברים משתנים.
ליהי בשבוע מתקדם. היא גמישה וחזקה וגם עייפה מסוף ההריון, מהחום ומהלחות. אנחנו מדברות, שואלות, צוחקות ואני עושה לה טיפול. היא שואפת ונושפת. משמיעה קולות, לעיתים, ונעה קצת לבקשתי. אנחנו עושות יחד איזון אנרגטי לקראת הלידה ובסופו אני מניחה את ידי האחת על בטנה של ליהי ואת השנייה על הגב.
התינוקת של ליהי, שעד אותו רגע הייתה שקטה ונינוחה מגיבה מיד. היא 'נכנסת' מתחת ליד שלי ומתחילה לנוע בתוכה, מגיבה למגע, לחום, לאנרגיה. כמו אומרת: "הי, אנחנו מכירות, אני יודעת מי את..."
דקות ארוכות היינו כך. אני בהתכוונות ובהודיה והיא בתנועות העדינות המתחפרות שלה. ליטפתי והזזתי את היד שלי לאט, לאט. התנועות פסקו.
איני מפסיקה להודות על הזכות שניתנה לי. בכל פעם מחדש דואג מישהו להזכיר לי זאת כשאני בתוך ים של תיאומים, תכנונים, הרצאות והכשרות. בכל פעם מחדש מופיע תינוק, כמו זאת של ליהי, אימא, אבא, אח, סבא או סבתא ומתבל את היומיום בדבר האמיתי. מזכיר שהנגיעה העדינה הזאת בחיים של מישהו משמעותית ושהיא מוענקת לי, לנו, בחסד רב. אנחנו נוגעות ביומיום בתמצית הבריאה, במרקם העדין של החיים שבחרו ונבחרו להגיע לעולם מאתגר ונפלא. הללויה.
בין כל מיליון המשימות בחיי פיניתי בניחותא זמן לנסוע לליהי. ליהי גרה בישוב קטן וירוק. ליהי עומדת ללדת בבית, בפעם השנייה. אני עומדת ללוות אותה, אותם.
כשאני מלווה לידות בית, אני נוהגת להגיע לפגישה אחת לפני הלידה במקום בו אמורה להתרחש הלידה, אפילו אם הייתי שם לפני כן, דברים משתנים.
ליהי בשבוע מתקדם. היא גמישה וחזקה וגם עייפה מסוף ההריון, מהחום ומהלחות. אנחנו מדברות, שואלות, צוחקות ואני עושה לה טיפול. היא שואפת ונושפת. משמיעה קולות, לעיתים, ונעה קצת לבקשתי. אנחנו עושות יחד איזון אנרגטי לקראת הלידה ובסופו אני מניחה את ידי האחת על בטנה של ליהי ואת השנייה על הגב.
התינוקת של ליהי, שעד אותו רגע הייתה שקטה ונינוחה מגיבה מיד. היא 'נכנסת' מתחת ליד שלי ומתחילה לנוע בתוכה, מגיבה למגע, לחום, לאנרגיה. כמו אומרת: "הי, אנחנו מכירות, אני יודעת מי את..."
דקות ארוכות היינו כך. אני בהתכוונות ובהודיה והיא בתנועות העדינות המתחפרות שלה. ליטפתי והזזתי את היד שלי לאט, לאט. התנועות פסקו.
איני מפסיקה להודות על הזכות שניתנה לי. בכל פעם מחדש דואג מישהו להזכיר לי זאת כשאני בתוך ים של תיאומים, תכנונים, הרצאות והכשרות. בכל פעם מחדש מופיע תינוק, כמו זאת של ליהי, אימא, אבא, אח, סבא או סבתא ומתבל את היומיום בדבר האמיתי. מזכיר שהנגיעה העדינה הזאת בחיים של מישהו משמעותית ושהיא מוענקת לי, לנו, בחסד רב. אנחנו נוגעות ביומיום בתמצית הבריאה, במרקם העדין של החיים שבחרו ונבחרו להגיע לעולם מאתגר ונפלא. הללויה.