בחירתה של דולה/ גילה רונאל
גילה רונאל, כבר עשרים ושלוש שנה ב"עסקי הלידה" מספרת, והפעם בעיקר לתלמידותיה בקורס הדולות אמאלדת שלשיעור שלהן לא הגיעה, על הדילמות בחיי הדולה שאינן מסתיימות לעולם...
בוקר יום שלישי. אתמול, לאחר ששירה (בדוי...) ילדה לידה מופלאה, היא אומרת לי : מעניין מתי תהיה הלידה השנייה שלך. "חוץ ממחר בבוקר, לא אכפת לי מתי. אפילו בליל הסדר", אני עונה לה.
אותו "מחר", כלומר היום, יום שלישי, קורס דולות בלניאדו. שיעור חשוב, אחר האחרונים לפני סיום הקורס והתחלת קורס מדריכות. נכון שהשמים לא יפלו אם לא אגיע והרי אירית שם איתן, אבל בכל זאת .
אני יוצאת מהבית עמוסה בחבילות, כתמיד. על מפתן הדלת, עוד לפני שאני מתקרבת לשער, טלי (גם בדוי...) מצלצלת. אתמול, בדרכי חזרה מהלידה של שירה היא צלצלה להתייעץ, מבוהלת כי בחדר הלידה בו היא מתכוונת ללדת אמרו לה שאם עד יום שלישי הבא היא לא תלד, יעשו זירוז. "את יודעת כמה ימים יש עד יום שלישי הבא?" אני שואלת אותה. כן, היא צוחקת. אנחנו ממשיכות לדבר וכאשר היא רגועה ומפויסת יותר עם זה שהיא כבר עברה את השבוע הארבעים אנחנו נפרדות. ועכשיו, צירים. כל שש דקות. כואב, אבל לא נורא. הוא עדיין ישן. כן, גם שלשולים ולחץ מהרחם כלפי מטה "כמו משקולת של ארבעה קילו".
אני עושה סקירה מהירה. לידה ראשונה, עדיין לא כאובה, הפקק הרירי טרם יצא, לא הייתה ירידת מים. יש תנועות והיא עדיין לא זקוקה לי. אני יכולה לנסוע ללניאדו ולחזור אם תתפתח לידה. ומה אם היא תתפתח מהר? הדרך פתוח לכיוון צפון אבל פקוקה לפחות עד עשר. ואם הלידה תתפתח במהירות? זה הרי קורה. אני מספיק שנים ב"עסקי הלידה" כדי לדעת שבדרך כלל לא, אבל זה בהחלט יכול לקרות...
משוחחת עם עצמי, מצלצלת לאירית ומחליטה להישאר בינתיים בבית.
תהליך ההחלטה המאתגר הזה מוכר לי. הבחירה שמותירה אותי עם תחושת פספוס אינה זרה זה שנים רבות. מה חשוב יותר? אבל זו לא באמת השאלה. הלידה לא חשובה יותר מקורס הדולות וקורס הדולות אינו חשוב יותר מהלידה. שניהם חשובים ומשמעותיים לי ולצד השני. ליולדת ולמי שאתה, חשוב שאהיה שם על אף שיש גיבוי נפלא. הן בחרו בי ללוות אותם ואני, לאחר ההכרות והתהליך, רוצה ללוות אותם. אני מפתחת אליהם קרבה ואכפתיות. משהו אימהי שרוצה לוודא שלא יעשו להם את הדברים הלא נחוצים ולא יגידו להם את הדברים הלא ראויים. כאילו שאם אהיה שם, אוכל לדאוג שהכל יהיה כמו שבאמת צריך להיות...
ובקורס הדולות? בוודאי שאני רוצה להיות. חשוב לי, משמעותי, גם שם אני יולדת. יולדת דולות. מביאה אליהן את אהבתי למקצוע, ליולדות, לתינוקות ולמי שאיתם. משתדלת ללמד את כל מה שאני יודעת, לא מחסירה ולא מסתירה. רוצה להעביר אליהן את הניסיון ואת הידע, להדביק אותן. שייגשו ללידה ביראה ובאהבה כמו שלי יש רק בצבעים שלהן, בפרשנות שלהן. ואני יודעת שגם להן חשוב ומשמעותי. כמו היום למשל, שהן מביאות את פרי עמלן להציג בקורס...
08:20 כבר עברה שעה וטלי לא צלצלה שוב. אני מנסה לשחרר. כמה פעמים ביטלתי אירועים חשובים ולידה לא התרחשה? הרבה. בערב אמורות להגיע אלי יולדות לפגישה שלפני לידה. שתי פגישות. יולדת בודדת וזוג נשים, אני מודיעה להן שיתכן ונבטל. המשפט שהפך לזהות האישית שלי כתשובה לקביעות שונות: "אם לא תהיה לי לידה", מופעל שוב.
אני מחליטה לנצל את הזמן ולעשות דברים שלא הייתי עושה לו הייתי נוסעת ללניאדו. להפעיל מכונת כביסה, לערוך עריכה מקצועית לכתבות של הניוזלטר הבא של דיאדה, לצאת לקניות במכולת האורגנית ואם אספיק לעבוד קצת על התזה, יהיה בכלל נפלא.
לאחר שליחת צילום מהאפליקציה שמראה באמת כל חמש דקות ציר והיאנחויות מהצד השני, אני מציעה להם לגשת לאיכילוב. הם גרים קרוב. ואני, שמשהו אומר לי שזה עדיין לא זה, לא ממהרת לנסוע אלא אומרת להם שיבדקו ואם הם בלידה אגיע ואם לא, והם ישוחררו אוכל לבוא אליהם הביתה לטיפול.
אני חושבת על כך שהייתי יכולה להיות בלניאדו היום. עם התלמידות שלי ועם החוויות שהן מביאות לקורס ושואלת את עצמי אם הייתי צריכה לנהוג אחרת. התשובה היא לא. לא יכולתי לדעת ועדיין איני יכולה לדעת כיצד תתפתח הלידה. אני אמורה להיות, כמותם, בצפייה סבלנית ושקטה. הולכת להתעסק עם הכתבות לניוזלטר אפריל.
הם מגיעים אלי. אנחנו עולים לקליניקה שלי. הקליניקה היא מבנה עגול – יורט מונגולי – אוהל שגרים בו במונגוליה, משמש בו כצימרים בארץ הקודש ואצלנו על הגג – קליניקה. היורט ממוקם על הגג. בעציצים פורחים פרחי האביב והעצים סביב מלבלבים. "אפשר ללדת כאן, היא שואלת?" אני עושה לה טיפול ושוב ומרגישה שעדיין לא הגיע הזמן, למרות שהצירים התכופים ממשיכים בדפוס שלהם. הם אצלי כמה שעות ואז הולכים הביתה. אני כבר ביטלתי את הפגישות שהיו לי בערב, מאחר ואין לי מושג מתי תהיה ההתפתחות. בלילה אני מזנקת כל כחצי שעה. "אולי הם צלצלו ואני לא שמעתי?" דפוס זה מלווה אותי שנים ומדיר לא מעט שינה מעיני... בשש בבוקר היא מצלצלת. חזרו מהמיון. עכשיו הבדיקה הייתה: ס"מ פתיחה... היא מיואשת. אני אומרת שאגיע מאוחר יותר לעוד טיפול.
אני איתם. הוא הולך להביא את ההומאופתיה הנוספת מבית מרקחת הגליל. אני עושה לה עיסוי מטמורפי ועוד כל מיני כשפים. הצירים תכופים וכואבים. כמו צירים של שלב מעבר אבל ברור לי שעדיין לא. זה באמת כבר לא פשוט. צירים ממש חזקים שלא פותחים את הצוואר. אני מפעילה עליה את כל מה שאני יודעת אבל ברור לי שטרם הגיע הזמן. קצת קשה לומר לאישה שכואבת כל כך הרבה שעות שטרם באה העת. אבל אני אומרת ואנו מדברות על הזמן של הנשמה להגיע לעולם, על המסע ועל הדרך שיש לעבור. אני הולכת. מנסה לנוח בבית ולא מצליחה. ברור לי שהיא תלד הלילה ואני כבר אחרי לילה אחד ללא שינה רציפה. כבר ביטלתי את כל הפגישות להיום ולערב. בערב פגישה של הועד של "נשים קוראות ללדת". כמעט בכל פגישת ועד אני סביב לידה...
אנחנו מדברים עוד מספר פעמים. אני, בעיקר על סבלנות. הוא שולח לי תמונות שלה, תמונות של הפקק הרירי, תמונות של האפליקציה. בסביבות תשע הם הולכים שוב למיון. תשע וחצי אני מקבלת סמס: "3.5 ס"מ". אני נושמת לרווחה. אני נוסעת לליס ומגיעה כשהיא עם צירים כמו צירי מעבר אבל בפתיחה של ארבעה ס"מ. לאחר בערך שעה ששלושתנו במקלחת, היא מבקשת להיבדק. וכשהמיילדת אומרת שעדיין ארבעה, היא מבקשת אפידורל. מותשת מאוד. היא מחכה לאישור שלי ואני מפנה אותה לדיוק עם עצמה. לבדיקה של מה שנכון לה, לא לו ולא לי. לא אנחנו יולדים. כן, היא כבר למעלה מארבעים שעות עם צירים תכופים וחזקים וללא שינה.
היא מקבלת עירוי נוזלים ובחצות אני פורשת לדקה-שתיים כדי להעלות ברכה לדף הפייסבוק של בכורנו. לפני עשרים וחמש שנה גם אני הייתי שם . ירידת מים, כמה שעות לפני לידה. אני נוצרת את הזיכרונות והם לא כהים. גם שלה לא יכהו. אני חוזרת לחדר.
"אני לא מבינה איך עשית את זה", אומרת לי המיילדת הנחמדה לאחר מתן האפידורל כתגובה על זה שביקשתי מהמרדים להישאר בחדר לאחר שזה ביקש ממני לצאת. "הוא לא נותן לאף אחד להישאר". "פשוט ביקשתי", אני אומרת לה ויודעת שזה לא פשוט כל כך. היה בקול שלי משהו שממש ביקש ממנו, משוה מתוך הלב. היה לי כל כך חשוב להיות איתה שם. גם בזה.
האפידורל עשה את מה שהוא יודע לעשות לעיתים, ברחמיו. ההתקדמות הייתה מהירה. תוך חצי שעה היא כבר הגיע לשבעה ס"מ, עשרה ס"מ... לחץ.
ברכות ובאהבה הגיחה לעולם תינוקת יפיפייה ורגועה, להורים מופלאים שחיכו לה כל כך. שעברו ביחד באהבה רבה יומיים לא פשוטים באמון בתהליך הלידה ובאחריות שלהם לגביו, בתמיכה הדדית ובאהבה גדולה. אשריהם. אשריה.
אשרי שהייתי שם. אשרי שאני שם כבר שנים מלאות שמחה וסיפוק. אשריני ששם אותי קרוב כל כך לסוד הבריאה ולקבלת הנשמות החדשות לעולם. אשריני.
אשרינו שבמקצוע שלנו שהוא גם אהבה גדולה, אנו נחשפות לנימי נפש שאולי לא היינו זוכות להיות עדות להם. אנו נחשפות להלכי רוח מורכבים ומעוררי התפעלות בכל פעם מחדש. התמודדות עם כאב, עם שמחה, עם פחד ועם אומץ גדול. כל אלו חוברים למארג שהופך אותנו לבנות חווה שחוצבות את דרכן בדרכן. ולעיתים, לעיתים קרובות כל כך הדרך הזו מפעימה.
ובסוף, שהוא גם ההתחלה, כשהלב שלי מפרפר מהתרגשות גדולה ומאהבה, הכל מתגמד. הלילות ללא שינה, הביטולים האינסופיים, חוסר הודאות. מתגמד מול קסם הבריאה שנפרש מול עיני ומקבל ממד אחר. ברוכה תהיי נשמה חדשה.
21.3.13
גילה רונאל, כבר עשרים ושלוש שנה ב"עסקי הלידה" מספרת, והפעם בעיקר לתלמידותיה בקורס הדולות אמאלדת שלשיעור שלהן לא הגיעה, על הדילמות בחיי הדולה שאינן מסתיימות לעולם...
בוקר יום שלישי. אתמול, לאחר ששירה (בדוי...) ילדה לידה מופלאה, היא אומרת לי : מעניין מתי תהיה הלידה השנייה שלך. "חוץ ממחר בבוקר, לא אכפת לי מתי. אפילו בליל הסדר", אני עונה לה.
אותו "מחר", כלומר היום, יום שלישי, קורס דולות בלניאדו. שיעור חשוב, אחר האחרונים לפני סיום הקורס והתחלת קורס מדריכות. נכון שהשמים לא יפלו אם לא אגיע והרי אירית שם איתן, אבל בכל זאת .
אני יוצאת מהבית עמוסה בחבילות, כתמיד. על מפתן הדלת, עוד לפני שאני מתקרבת לשער, טלי (גם בדוי...) מצלצלת. אתמול, בדרכי חזרה מהלידה של שירה היא צלצלה להתייעץ, מבוהלת כי בחדר הלידה בו היא מתכוונת ללדת אמרו לה שאם עד יום שלישי הבא היא לא תלד, יעשו זירוז. "את יודעת כמה ימים יש עד יום שלישי הבא?" אני שואלת אותה. כן, היא צוחקת. אנחנו ממשיכות לדבר וכאשר היא רגועה ומפויסת יותר עם זה שהיא כבר עברה את השבוע הארבעים אנחנו נפרדות. ועכשיו, צירים. כל שש דקות. כואב, אבל לא נורא. הוא עדיין ישן. כן, גם שלשולים ולחץ מהרחם כלפי מטה "כמו משקולת של ארבעה קילו".
אני עושה סקירה מהירה. לידה ראשונה, עדיין לא כאובה, הפקק הרירי טרם יצא, לא הייתה ירידת מים. יש תנועות והיא עדיין לא זקוקה לי. אני יכולה לנסוע ללניאדו ולחזור אם תתפתח לידה. ומה אם היא תתפתח מהר? הדרך פתוח לכיוון צפון אבל פקוקה לפחות עד עשר. ואם הלידה תתפתח במהירות? זה הרי קורה. אני מספיק שנים ב"עסקי הלידה" כדי לדעת שבדרך כלל לא, אבל זה בהחלט יכול לקרות...
משוחחת עם עצמי, מצלצלת לאירית ומחליטה להישאר בינתיים בבית.
תהליך ההחלטה המאתגר הזה מוכר לי. הבחירה שמותירה אותי עם תחושת פספוס אינה זרה זה שנים רבות. מה חשוב יותר? אבל זו לא באמת השאלה. הלידה לא חשובה יותר מקורס הדולות וקורס הדולות אינו חשוב יותר מהלידה. שניהם חשובים ומשמעותיים לי ולצד השני. ליולדת ולמי שאתה, חשוב שאהיה שם על אף שיש גיבוי נפלא. הן בחרו בי ללוות אותם ואני, לאחר ההכרות והתהליך, רוצה ללוות אותם. אני מפתחת אליהם קרבה ואכפתיות. משהו אימהי שרוצה לוודא שלא יעשו להם את הדברים הלא נחוצים ולא יגידו להם את הדברים הלא ראויים. כאילו שאם אהיה שם, אוכל לדאוג שהכל יהיה כמו שבאמת צריך להיות...
ובקורס הדולות? בוודאי שאני רוצה להיות. חשוב לי, משמעותי, גם שם אני יולדת. יולדת דולות. מביאה אליהן את אהבתי למקצוע, ליולדות, לתינוקות ולמי שאיתם. משתדלת ללמד את כל מה שאני יודעת, לא מחסירה ולא מסתירה. רוצה להעביר אליהן את הניסיון ואת הידע, להדביק אותן. שייגשו ללידה ביראה ובאהבה כמו שלי יש רק בצבעים שלהן, בפרשנות שלהן. ואני יודעת שגם להן חשוב ומשמעותי. כמו היום למשל, שהן מביאות את פרי עמלן להציג בקורס...
08:20 כבר עברה שעה וטלי לא צלצלה שוב. אני מנסה לשחרר. כמה פעמים ביטלתי אירועים חשובים ולידה לא התרחשה? הרבה. בערב אמורות להגיע אלי יולדות לפגישה שלפני לידה. שתי פגישות. יולדת בודדת וזוג נשים, אני מודיעה להן שיתכן ונבטל. המשפט שהפך לזהות האישית שלי כתשובה לקביעות שונות: "אם לא תהיה לי לידה", מופעל שוב.
אני מחליטה לנצל את הזמן ולעשות דברים שלא הייתי עושה לו הייתי נוסעת ללניאדו. להפעיל מכונת כביסה, לערוך עריכה מקצועית לכתבות של הניוזלטר הבא של דיאדה, לצאת לקניות במכולת האורגנית ואם אספיק לעבוד קצת על התזה, יהיה בכלל נפלא.
לאחר שליחת צילום מהאפליקציה שמראה באמת כל חמש דקות ציר והיאנחויות מהצד השני, אני מציעה להם לגשת לאיכילוב. הם גרים קרוב. ואני, שמשהו אומר לי שזה עדיין לא זה, לא ממהרת לנסוע אלא אומרת להם שיבדקו ואם הם בלידה אגיע ואם לא, והם ישוחררו אוכל לבוא אליהם הביתה לטיפול.
אני חושבת על כך שהייתי יכולה להיות בלניאדו היום. עם התלמידות שלי ועם החוויות שהן מביאות לקורס ושואלת את עצמי אם הייתי צריכה לנהוג אחרת. התשובה היא לא. לא יכולתי לדעת ועדיין איני יכולה לדעת כיצד תתפתח הלידה. אני אמורה להיות, כמותם, בצפייה סבלנית ושקטה. הולכת להתעסק עם הכתבות לניוזלטר אפריל.
הם מגיעים אלי. אנחנו עולים לקליניקה שלי. הקליניקה היא מבנה עגול – יורט מונגולי – אוהל שגרים בו במונגוליה, משמש בו כצימרים בארץ הקודש ואצלנו על הגג – קליניקה. היורט ממוקם על הגג. בעציצים פורחים פרחי האביב והעצים סביב מלבלבים. "אפשר ללדת כאן, היא שואלת?" אני עושה לה טיפול ושוב ומרגישה שעדיין לא הגיע הזמן, למרות שהצירים התכופים ממשיכים בדפוס שלהם. הם אצלי כמה שעות ואז הולכים הביתה. אני כבר ביטלתי את הפגישות שהיו לי בערב, מאחר ואין לי מושג מתי תהיה ההתפתחות. בלילה אני מזנקת כל כחצי שעה. "אולי הם צלצלו ואני לא שמעתי?" דפוס זה מלווה אותי שנים ומדיר לא מעט שינה מעיני... בשש בבוקר היא מצלצלת. חזרו מהמיון. עכשיו הבדיקה הייתה: ס"מ פתיחה... היא מיואשת. אני אומרת שאגיע מאוחר יותר לעוד טיפול.
אני איתם. הוא הולך להביא את ההומאופתיה הנוספת מבית מרקחת הגליל. אני עושה לה עיסוי מטמורפי ועוד כל מיני כשפים. הצירים תכופים וכואבים. כמו צירים של שלב מעבר אבל ברור לי שעדיין לא. זה באמת כבר לא פשוט. צירים ממש חזקים שלא פותחים את הצוואר. אני מפעילה עליה את כל מה שאני יודעת אבל ברור לי שטרם הגיע הזמן. קצת קשה לומר לאישה שכואבת כל כך הרבה שעות שטרם באה העת. אבל אני אומרת ואנו מדברות על הזמן של הנשמה להגיע לעולם, על המסע ועל הדרך שיש לעבור. אני הולכת. מנסה לנוח בבית ולא מצליחה. ברור לי שהיא תלד הלילה ואני כבר אחרי לילה אחד ללא שינה רציפה. כבר ביטלתי את כל הפגישות להיום ולערב. בערב פגישה של הועד של "נשים קוראות ללדת". כמעט בכל פגישת ועד אני סביב לידה...
אנחנו מדברים עוד מספר פעמים. אני, בעיקר על סבלנות. הוא שולח לי תמונות שלה, תמונות של הפקק הרירי, תמונות של האפליקציה. בסביבות תשע הם הולכים שוב למיון. תשע וחצי אני מקבלת סמס: "3.5 ס"מ". אני נושמת לרווחה. אני נוסעת לליס ומגיעה כשהיא עם צירים כמו צירי מעבר אבל בפתיחה של ארבעה ס"מ. לאחר בערך שעה ששלושתנו במקלחת, היא מבקשת להיבדק. וכשהמיילדת אומרת שעדיין ארבעה, היא מבקשת אפידורל. מותשת מאוד. היא מחכה לאישור שלי ואני מפנה אותה לדיוק עם עצמה. לבדיקה של מה שנכון לה, לא לו ולא לי. לא אנחנו יולדים. כן, היא כבר למעלה מארבעים שעות עם צירים תכופים וחזקים וללא שינה.
היא מקבלת עירוי נוזלים ובחצות אני פורשת לדקה-שתיים כדי להעלות ברכה לדף הפייסבוק של בכורנו. לפני עשרים וחמש שנה גם אני הייתי שם . ירידת מים, כמה שעות לפני לידה. אני נוצרת את הזיכרונות והם לא כהים. גם שלה לא יכהו. אני חוזרת לחדר.
"אני לא מבינה איך עשית את זה", אומרת לי המיילדת הנחמדה לאחר מתן האפידורל כתגובה על זה שביקשתי מהמרדים להישאר בחדר לאחר שזה ביקש ממני לצאת. "הוא לא נותן לאף אחד להישאר". "פשוט ביקשתי", אני אומרת לה ויודעת שזה לא פשוט כל כך. היה בקול שלי משהו שממש ביקש ממנו, משוה מתוך הלב. היה לי כל כך חשוב להיות איתה שם. גם בזה.
האפידורל עשה את מה שהוא יודע לעשות לעיתים, ברחמיו. ההתקדמות הייתה מהירה. תוך חצי שעה היא כבר הגיע לשבעה ס"מ, עשרה ס"מ... לחץ.
ברכות ובאהבה הגיחה לעולם תינוקת יפיפייה ורגועה, להורים מופלאים שחיכו לה כל כך. שעברו ביחד באהבה רבה יומיים לא פשוטים באמון בתהליך הלידה ובאחריות שלהם לגביו, בתמיכה הדדית ובאהבה גדולה. אשריהם. אשריה.
אשרי שהייתי שם. אשרי שאני שם כבר שנים מלאות שמחה וסיפוק. אשריני ששם אותי קרוב כל כך לסוד הבריאה ולקבלת הנשמות החדשות לעולם. אשריני.
אשרינו שבמקצוע שלנו שהוא גם אהבה גדולה, אנו נחשפות לנימי נפש שאולי לא היינו זוכות להיות עדות להם. אנו נחשפות להלכי רוח מורכבים ומעוררי התפעלות בכל פעם מחדש. התמודדות עם כאב, עם שמחה, עם פחד ועם אומץ גדול. כל אלו חוברים למארג שהופך אותנו לבנות חווה שחוצבות את דרכן בדרכן. ולעיתים, לעיתים קרובות כל כך הדרך הזו מפעימה.
ובסוף, שהוא גם ההתחלה, כשהלב שלי מפרפר מהתרגשות גדולה ומאהבה, הכל מתגמד. הלילות ללא שינה, הביטולים האינסופיים, חוסר הודאות. מתגמד מול קסם הבריאה שנפרש מול עיני ומקבל ממד אחר. ברוכה תהיי נשמה חדשה.
21.3.13
RSS Feed
