"לידות בשבילי זה לא בעייה. איזה דרמה עושים מזה, שלא מבינים, שמה שהכי חשוב זה האחר כך. זה כבר השלישי שלי, אז אני יודעת על מה אני מדברת".

"ואדים הוא האבא רק של ההריון הזה. ראית אותו איזה גודל בן אדם. הספקת כבר להכיר אותו. העברית שלו לא משהו, אבל בן אדם זהב. כמה שהוא גדול - הוא עדין, אבל בחיים אני לא אתחתן איתו. לכי תדעי גברים. היום הם, כאן מחר לכי תדעי".

"ס'תכלי, איך שהוא שם את הלאפה שלו על הבטן שלי, ישר התינוק מתחיל לרקוד. נשבעת לך, הוא כבר מרגיש מי אבא שלו. יש קשר. אני לא אומרת. וראית, הוא לא זז ממני משבאנו לפה עם ירידת מים. אחרי ששמו לי אנטיביוטיקה, הוא הלך לשתות קפה ולעשות טלפון, ועכשיו הוא כאן מששמו האפידורל. הוא עובד עצמאי, ואדים, על משאית, ויש לו מחוייבות, אבל יושב פה איתי. זה גם אחריות שלו. לא? ברור. זה אומר עליו משהו. אבל איך שהתינוק יוצא, אני משחררת אותו לעבודה, כי לא נעים מהלקוחות".

"בכלל, זה שאנשים מתחתנים, אני לא מבינה. תגידי לי בשביל מה. הדוגמא הכי טובה זה אחי. חמש שנים הוא בוכה על אשתו, איזה מכה, אבל נשאר איתה. והוא קורא לזה חיים. אישית, אני לא מוכנה לזה. כל המחוייבות הזאת זה סך הכל מגביל. את לא חושבת? וגם מבחינת הילדים זה בעייה. ככה, כשאני מגדלת אותם לבד, מה שאני אומרת -  זה קודש. יש חינוך אחד של אמא, בלי בלבולים, שזה אומר ככה והיא אומרת הפוך".

"בבית יש לי עוד שניים. גם בנים. הכי טוב. אני עושה אותם כאילו בזוגות, שיגדלו יחד ויהיו חברים. טל, הגדול, בן שתים עשרה. ילדתי אותו צעירה. אבא שלו אפילו לא יודע עליו, גרוש לא ביקשתי ממנו. טל שאל עליו פעם אחת.  אמרתי מה שאמרתי. וזהו".

"עכשיו הוא אמר לי בפירוש, טל: "את התינוק הזה שיהיה לך עכשיו אני לא מגדל. מספיק גידלתי את שלומי", זה אחיו הצעיר. כי, האמת, הוא עושה הכל בבית, טל. לא תאמיני. מבשל, שוטף את הדירה בהצפה אפילו יותר טוב ממני, מכבס. כן, מפריד צבעים וגם כביסה ביד. חבל על הזמן. והאמת? הוא מאוד מאוד מאוד עזר לי עם שלומי. אפשר להגיד - גידל אותו. ועכשיו הוא אומר: "זה התור של שלומי להיות עם הקטן". מה שנכון. ושלומי בן שמונה כבר מחכה לפנק את התינוק".

"כבר התייבשתי מהשכיבה. כמה זמן זה לוקח. מה נראה לך? מה במוניטור? כן רואים צירים? כי אני לא מרגישה כלום מהאפידורל. מתי היא בדקה אותי, המיילדת ? עברו שעתיים? לא היתה כבר פתיחה של חמש וחצי? אז למה זה לא זז? תגידי לי את האמת. חשבתי שזה ילך יותר מהר, אבל יש לי סבלנות. וגם לך, אני מתה ממך איך את שעות  מקשיבה לי. לא, לא, אל תפסיקי. זה נעים מה שאת עושה לי ברגליים. זה שיאצו או רפלקסולוגיה? כן, כן, יש תחושה. זה לא לגמרי מרדים, האפידורל. אני לא רגילה שככה מטפלים בי. רק פעם - סבתא מהצד של אבא שלי. אבל היא כבר זקנה. לא בפוקוס".

"הטלפון שהיה מקודם, זה היה אבא של שלומי. השני שלי. שבע שנים היינו ביחד. ככה. בלי להתחתן. היו לו מהצד כל מיני, אז חתכתי. אבל מזונות על הילד הוא משלם. אין מה להגיד. ודווקא עכשיו, כשזה לא שלו, הוא מתעניין. אומר לי: מה קורה איתך".

"אמא שלי? לאאא. היא באוקראינה. אין לנו קשר, חוץ מפעם אחת שנסעתי אליה עם טל, והיא קנתה לו פאזל אלף חלקים של מפת העולם, והוא עשה את זה בלי בעיות".

"אבא שלי, יש עוד שלושה מהנישואין השניים שלו, אז ברור שאין לו ממש זמן בשבילי. ואפשר להגיד גם, שאשתו היא לא משהו. אז אני עצמאית בשטח".

"עכשיו אני בין עבודות. בהתחלה עבדתי מזכירה, אבל גילו אותי מחברת איפור ואמרו "תשמעי, אורטל, יש לך את זה". אז השקעתי שמונה אלף, ולמדתי. עם תעודה והכל, אבל בדיוק נקלטתי להריון. התוכניות שלי? ברור שלא בניית ציפורניים. לזה אין לי נטייה. אבל איפור זה בדם שלי. נראה מה יהיה. אולי משהו בטלויזיה. בינתיים, איך שזה נגמר פה, אני מבקשת ביות מלא. שהקטן יהיה איתי כל הזמן וירגיש מהתחלה שיש לו אמא".

"רגע, רגע,  מה היא רצינית המיילדת? פתיחה מלאה? כבר ללחוץ? שנייה. תגידי לה רק שתתן לי רק לגמור לך את הסיפור".



"תראי, תראי איזה מתוק. קופי טל. כבר תפס את הפרינציפ עם הציצי. יונק כמו גבר. וואדים - איך הוא מתרגש. יש לו דמעות בעיניים. בן ראשון בשבילו. זה לא סתם. זה אומר משהו? אולי בפעם הבאה תהיה בת. את חושבת שהוא יציע לי עכשיו חתונה? משהו פשוט, לא אולמי וורסאי וכזה. שתהיה סוף סוף משפחה נורמלית. מה את אומרת? אבל את האמת!".

גילה רונאל, דולה ותיקה מאוד, שומעת גם את האבות ומביאה את קולם.


קודם יצא הראש ואחר כך כתף ועוד אחת ואז בבת אחת יצא הגוף כולו – סגול, רטוב ומלא 'קוטג''. ואח"כ בכי - שלו, שלה, שלי.

יום שלישי בבוקר, לפנות בוקר. ואני עייף, מחייך ומאוד מבולבל. מי יכול היה לתאר שמה שהסתתר בבטן הגדולה של טלי, זה היצור הקטן והמאוד אמיתי הזה. ידיים אמיתיות, רגליים אמיתיות ועיניים גדולות מביטות ממש אלי.כשדמיינתי אותו חשבתי עליו כעל הדמות שראינו באולטרסאונד, אבל כשהוא יצא, אמתי כל כך, בוכה בקול, הוא נראה כמו איש קטן, שלם ואפילו מבין.

עשרים וארבע שעות חלפו מאז התחילו הצירים, ליתר דיוק עשרים וארבע שעות מאז התחילו הצירים האמיתיים. הצירים שהקפיצו אותנו פעמיים לפני כן לחדר לידה, התחילו שבועיים קודם. באים והולכים. מתעצמים ונחלשים. את התיק המפורסם שסידרנו לפחות שלוש פעמים (כדי שלא אתבלבל ואגיש לה גרביים במקום תחתונים...) הכנסנו והוצאנו אין ספור פעמים מהמכונית, כל פעם חשבנו שהנה זה בא, הפעם זה אמיתי ואנחנו הולכים ללדת. גם את דנה, הדולה שלנו הזעקנו מספר פעמים מיותרות, למרות שהיא אמרה לנו שאין 'מיותר'. "תקראו לי כשאתם צריכים אותי". במיון יולדות הסבירו לנו כל פעם מחדש שכן, זה קרוב, אבל עדיין לא 'זה' ועוד אמרו לנו שאחרי הפעמיים האלו כבר נדע מתי תהיה הפעם האמיתית.

ואז זה קרה. בהתחלה כאב עמום שבא והלך אחרי מספר שניות, ואחרי רבע שעה עוד אחד וכך היה במשך שעתיים ואז זה התקצר והגיע כל עשר דקות וכבר היה יותר ארוך (שלושים שניות) וגם יותר כואב (טלי כבר לא דיברה בעת הציר).

מילאתי את האמבטיה. לא חם מדי ולא קר מדי. המים עשו לה טוב, במיוחד בעת הציר ובמיוחד כשהתזתי מים על גבה התחתון. אחרי מספר דקות היא רצתה לצאת  ושוב להיכנס וחוזר חלילה. נראה היה שהשינוי עושה לה טוב. כשהיא היתה בחוץ, עיסיתי לה את הגב התחתון בשמן ועודדתי אותה לנשום. היא שוב נכנסה ושוב יצאה ובאותו קצב של שינוי גם הייתי צריך לשנות את סוג המוסיקה  שהיא רצתה לשמוע. אמרו לנו שככה זה בלידה...

דיברנו עם דנה בטלפון. היא רצתה לבוא אלינו הביתה, אבל שנינו הרגשנו שבינתיים, אנחנו מסתדרים מצוין ואפילו היה לנו נחמד. ידענו שיהיה רגע שנרצה שהיא תבוא.

הכאבים היו כבר תובעניים יותר, תכופים יותר והפרשה אדומה-חומה הופיעה כשטלי הלכה לשירותים. החלטנו לצאת לדרך לא לפני שאכלנו  קצת. טלי רצתה קצת פירות מתוקים ואני הכנתי לי סנדוויץ' ענק.

הגענו למיון נשים. "תחכו", אמרו לנו. מה תחכו? ואם היא תכף יולדת? "לא יולדים כל כך מהר", אמרה המיילדת בקבלה, לא חייכה אפילו ולא ממש עודדה אותנו. וכך בילינו חצי שעה של נשימות והתפתלויות במסדרון מיון היולדות כשהצירים של טלי נהיים תכופים יותר ואני מעסה, מחבק ואומר מילים טובות ומעודדות. "בואי תיכנסי לחדר הזה" אמרה מיילדת חביבה לטלי. מה זה תיכנסי, ומה איתי? "אני נכנס איתה" אמרתי לה והיא חייכה והסבירה שאם אין עוד נשים סמוך לטלי אוכל להיכנס. איזה מזל שהתעקשתי!

אחרי בדיקה קצרה הסתבר שהשהיה בבית, העיסויים והאמבטיות נשאו פרי. טלי בלידה. "ארבעה סנטימטרים פתיחה וראש נמוך" כך אמרה המיילדת. "כל כך פחדתי שתגידי לי גם הפעם שזה לא זה" אמרה טלי. "זה זה. אתם יכולים להיכנס לחדר לידה או לטייל קצת בחוץ ולהיכנס עוד מעט".

טלי רצתה להיכנס לחדר לידה ואני ניסיתי ואף הצלחתי לשכנע אותה לטייל קצת, לשתות משהו ולתת ללידה להתקדם לפני שניכנס לחדר, לפחות עד שדנה תגיע. טיילנו, שתינו וטלי ביקשה להיכנס לחדר לידה. דנה הגיעה בדיוק כשנכנסנו לחדר לידה ומיד פרשה את כל הציוד הנפלא שלה –שמנים ריחניים, נרות ופירות יבשים לנשנוש.

ניסיתי להיזכר בכל מה שאמרו לנו בקורס. רגליים פנימה, החוצה, טלטולי אגן. בחיים לא חשבתי שאתעסק עם מבנה האגן ותפקודו. להגדיל קטרים לשנות זוויות, אבל הרגשתי שיש לי איזו שליטה בכל הסיפור המטורף הזה.

רציתי ללכת לעשות פיפי. טלי לא נתנה לי, גם לא לדנה, רק כשהמיילדת נכנסה לחדר, יכולנו להתחלף בתפקידים לכמה דקות. דנה מעסה במקצועיות רבה וברוך יוצא דופן וטלי מתמסרת למגע שלה וכך, אני יוכל להיות פנוי לצרכים שלה. טלי מסירה את החולצה ומיד מבקשת אותה שוב "כי קר". מבקשת לשמוע מוסיקת מים ומיד מבקשת שאכבה כי זה ממש מרגיז אותה כרגע. יורדת מהמיטה ועולה עליה, רוצה להתקלח וכעבור רגע יוצאת משם.

כך העברנו מספר שעות כשהצירים הולכים ומתעצמים. טלי נמצאת עמוק בעולם אחר, שרק שמעתי עליו. עולם של הורמונים. היא לא תמיד מתייחסת למה שאנחנו אומרים לה, האישונים שלה גדולים והיא מאוד מרוכזת. "אפידורל" היא נוהמת. "מה אמרת?" אני שואל אותה?. "אני לא יכולה יותר. או שאנחנו הולכים הביתה, או שאני מקבלת אפידורל". בקורס אמרו לנו שבשלב די מתקדם, 'שלב המעבר', אני חושב, שקראו לו שם, היולדות אומרות כל מיני משפטים שכאלה. אבל טלי מבקשת אפידורל והיא עושה זאת מבחירה חופשית ולמרות שקצת חבל לי ואני מברר איתה אם היא בטוחה שזה מה שהיא רוצה, באיזשהו מקום אני מרגיש אפילו קצת הקלה. המיילדת בודקת ואומרת שהיא בשבעה סנטימטר ויכולה בהחלט לקבל אפידורל. היא מזמינה מרדים.

המרדים משתהה בחדר ניתוח וטלי קצרת סבלנות. אנחנו מציעים לה להיכנס בינתיים למקלחת שעשתה לה כל כך טוב והיא נענית. דנה ממשיכה לעסות ואני משתדל להצחיק אותה וזה עובד, היא צוחקת ומבקשת לשתות משהו מתוק. אחרי חצי שעה במקלחת היא מתחילה להשמיע קולות מוזרים, כאילו מתאמצת. דנה אומרת לה: "טליצ'קה, את לוחצת..." אני קורא למיילדת שיצאה מהחדר וכאשר היא חוזרת, היא מבקשת לבדוק את טלי. "עשרה סנטימטר. פתיחה מלאה". היא מחייכת, "והראש ממש נמוך, איך את רוצה ללדת?".

"מה זאת אומרת ללדת? כבר?" אומרת טלי ומתחילה להבין שעוד מעט יהיה לה תינוק בידיים. אתם מתארים לעצמכם שכמו שהיא שינתה פאזות במהלך הצירים – נכנסה ויצאה מהאמבטיה, עלתה וירדה מהמיטה ועוד כהנה וכהנה, היא שינתה תנוחות במהלך צירי הלחץ. פתאום היא נשכבה על הצד, הניחה עלי רגל ולחצה. "רגע, רגע רגע, לא כל כך מהר, תנשמי" אמרה המיילדת. "בוא" היא קראה לי, "אתה יכול לגעת בראש". "בראש של מי?" התבלבלתי לגמרי, אפילו קצת רעדתי. "בראש של הבן שלך. בואי טלי תני לנו את היד גם את יכולה להרגיש, הוא ממש כאן, עוד לחיצה קטנה והוא יוצא". טלי נגעה והתחילה לבכות. "זה נכון. אתם לא עובדים עלי" וקיבלה מוטיבציה גדולה ללחוץ. דנה מחייכת אלי ונוסכת בי בטחון ורוגע.

קודם יצא הראש ואחר כך כתף ועוד אחת ואז בבת אחת יצא הגוף כולו – סגול, רטוב ומלא "קוטג'". ואח"כ בכי - שלו, שלה, שלי.

יום שלישי בבוקר, לפנות בוקר. אל תשאלו אותי מה אני מרגיש ואיך היתה הלידה. אני עייף, מבולבל ומאוד מתרגש. לא הייתי מאמין שאני, אני, אתרגש כל כך למראהו של יצור קטן. אני מסתכל על טלי ומתפעל מהכוח שלה ומהעוצמות שיצאו ממנה בלידה הזאת. אני מודה למיילדת שלנו ולדנה שהייתה שותפה מסורה שלי ושל טלי במסע החשוב הזה. אני מחייך.

רוני, אבא של יאיר