"לידות בשבילי זה לא בעייה. איזה דרמה עושים מזה, שלא מבינים, שמה שהכי חשוב זה האחר כך. זה כבר השלישי שלי, אז אני יודעת על מה אני מדברת".
"ואדים הוא האבא רק של ההריון הזה. ראית אותו איזה גודל בן אדם. הספקת כבר להכיר אותו. העברית שלו לא משהו, אבל בן אדם זהב. כמה שהוא גדול - הוא עדין, אבל בחיים אני לא אתחתן איתו. לכי תדעי גברים. היום הם, כאן מחר לכי תדעי".
"ס'תכלי, איך שהוא שם את הלאפה שלו על הבטן שלי, ישר התינוק מתחיל לרקוד. נשבעת לך, הוא כבר מרגיש מי אבא שלו. יש קשר. אני לא אומרת. וראית, הוא לא זז ממני משבאנו לפה עם ירידת מים. אחרי ששמו לי אנטיביוטיקה, הוא הלך לשתות קפה ולעשות טלפון, ועכשיו הוא כאן מששמו האפידורל. הוא עובד עצמאי, ואדים, על משאית, ויש לו מחוייבות, אבל יושב פה איתי. זה גם אחריות שלו. לא? ברור. זה אומר עליו משהו. אבל איך שהתינוק יוצא, אני משחררת אותו לעבודה, כי לא נעים מהלקוחות".
"בכלל, זה שאנשים מתחתנים, אני לא מבינה. תגידי לי בשביל מה. הדוגמא הכי טובה זה אחי. חמש שנים הוא בוכה על אשתו, איזה מכה, אבל נשאר איתה. והוא קורא לזה חיים. אישית, אני לא מוכנה לזה. כל המחוייבות הזאת זה סך הכל מגביל. את לא חושבת? וגם מבחינת הילדים זה בעייה. ככה, כשאני מגדלת אותם לבד, מה שאני אומרת - זה קודש. יש חינוך אחד של אמא, בלי בלבולים, שזה אומר ככה והיא אומרת הפוך".
"בבית יש לי עוד שניים. גם בנים. הכי טוב. אני עושה אותם כאילו בזוגות, שיגדלו יחד ויהיו חברים. טל, הגדול, בן שתים עשרה. ילדתי אותו צעירה. אבא שלו אפילו לא יודע עליו, גרוש לא ביקשתי ממנו. טל שאל עליו פעם אחת. אמרתי מה שאמרתי. וזהו".
"עכשיו הוא אמר לי בפירוש, טל: "את התינוק הזה שיהיה לך עכשיו אני לא מגדל. מספיק גידלתי את שלומי", זה אחיו הצעיר. כי, האמת, הוא עושה הכל בבית, טל. לא תאמיני. מבשל, שוטף את הדירה בהצפה אפילו יותר טוב ממני, מכבס. כן, מפריד צבעים וגם כביסה ביד. חבל על הזמן. והאמת? הוא מאוד מאוד מאוד עזר לי עם שלומי. אפשר להגיד - גידל אותו. ועכשיו הוא אומר: "זה התור של שלומי להיות עם הקטן". מה שנכון. ושלומי בן שמונה כבר מחכה לפנק את התינוק".
"כבר התייבשתי מהשכיבה. כמה זמן זה לוקח. מה נראה לך? מה במוניטור? כן רואים צירים? כי אני לא מרגישה כלום מהאפידורל. מתי היא בדקה אותי, המיילדת ? עברו שעתיים? לא היתה כבר פתיחה של חמש וחצי? אז למה זה לא זז? תגידי לי את האמת. חשבתי שזה ילך יותר מהר, אבל יש לי סבלנות. וגם לך, אני מתה ממך איך את שעות מקשיבה לי. לא, לא, אל תפסיקי. זה נעים מה שאת עושה לי ברגליים. זה שיאצו או רפלקסולוגיה? כן, כן, יש תחושה. זה לא לגמרי מרדים, האפידורל. אני לא רגילה שככה מטפלים בי. רק פעם - סבתא מהצד של אבא שלי. אבל היא כבר זקנה. לא בפוקוס".
"הטלפון שהיה מקודם, זה היה אבא של שלומי. השני שלי. שבע שנים היינו ביחד. ככה. בלי להתחתן. היו לו מהצד כל מיני, אז חתכתי. אבל מזונות על הילד הוא משלם. אין מה להגיד. ודווקא עכשיו, כשזה לא שלו, הוא מתעניין. אומר לי: מה קורה איתך".
"אמא שלי? לאאא. היא באוקראינה. אין לנו קשר, חוץ מפעם אחת שנסעתי אליה עם טל, והיא קנתה לו פאזל אלף חלקים של מפת העולם, והוא עשה את זה בלי בעיות".
"אבא שלי, יש עוד שלושה מהנישואין השניים שלו, אז ברור שאין לו ממש זמן בשבילי. ואפשר להגיד גם, שאשתו היא לא משהו. אז אני עצמאית בשטח".
"עכשיו אני בין עבודות. בהתחלה עבדתי מזכירה, אבל גילו אותי מחברת איפור ואמרו "תשמעי, אורטל, יש לך את זה". אז השקעתי שמונה אלף, ולמדתי. עם תעודה והכל, אבל בדיוק נקלטתי להריון. התוכניות שלי? ברור שלא בניית ציפורניים. לזה אין לי נטייה. אבל איפור זה בדם שלי. נראה מה יהיה. אולי משהו בטלויזיה. בינתיים, איך שזה נגמר פה, אני מבקשת ביות מלא. שהקטן יהיה איתי כל הזמן וירגיש מהתחלה שיש לו אמא".
"רגע, רגע, מה היא רצינית המיילדת? פתיחה מלאה? כבר ללחוץ? שנייה. תגידי לה רק שתתן לי רק לגמור לך את הסיפור".
"תראי, תראי איזה מתוק. קופי טל. כבר תפס את הפרינציפ עם הציצי. יונק כמו גבר. וואדים - איך הוא מתרגש. יש לו דמעות בעיניים. בן ראשון בשבילו. זה לא סתם. זה אומר משהו? אולי בפעם הבאה תהיה בת. את חושבת שהוא יציע לי עכשיו חתונה? משהו פשוט, לא אולמי וורסאי וכזה. שתהיה סוף סוף משפחה נורמלית. מה את אומרת? אבל את האמת!".
"ואדים הוא האבא רק של ההריון הזה. ראית אותו איזה גודל בן אדם. הספקת כבר להכיר אותו. העברית שלו לא משהו, אבל בן אדם זהב. כמה שהוא גדול - הוא עדין, אבל בחיים אני לא אתחתן איתו. לכי תדעי גברים. היום הם, כאן מחר לכי תדעי".
"ס'תכלי, איך שהוא שם את הלאפה שלו על הבטן שלי, ישר התינוק מתחיל לרקוד. נשבעת לך, הוא כבר מרגיש מי אבא שלו. יש קשר. אני לא אומרת. וראית, הוא לא זז ממני משבאנו לפה עם ירידת מים. אחרי ששמו לי אנטיביוטיקה, הוא הלך לשתות קפה ולעשות טלפון, ועכשיו הוא כאן מששמו האפידורל. הוא עובד עצמאי, ואדים, על משאית, ויש לו מחוייבות, אבל יושב פה איתי. זה גם אחריות שלו. לא? ברור. זה אומר עליו משהו. אבל איך שהתינוק יוצא, אני משחררת אותו לעבודה, כי לא נעים מהלקוחות".
"בכלל, זה שאנשים מתחתנים, אני לא מבינה. תגידי לי בשביל מה. הדוגמא הכי טובה זה אחי. חמש שנים הוא בוכה על אשתו, איזה מכה, אבל נשאר איתה. והוא קורא לזה חיים. אישית, אני לא מוכנה לזה. כל המחוייבות הזאת זה סך הכל מגביל. את לא חושבת? וגם מבחינת הילדים זה בעייה. ככה, כשאני מגדלת אותם לבד, מה שאני אומרת - זה קודש. יש חינוך אחד של אמא, בלי בלבולים, שזה אומר ככה והיא אומרת הפוך".
"בבית יש לי עוד שניים. גם בנים. הכי טוב. אני עושה אותם כאילו בזוגות, שיגדלו יחד ויהיו חברים. טל, הגדול, בן שתים עשרה. ילדתי אותו צעירה. אבא שלו אפילו לא יודע עליו, גרוש לא ביקשתי ממנו. טל שאל עליו פעם אחת. אמרתי מה שאמרתי. וזהו".
"עכשיו הוא אמר לי בפירוש, טל: "את התינוק הזה שיהיה לך עכשיו אני לא מגדל. מספיק גידלתי את שלומי", זה אחיו הצעיר. כי, האמת, הוא עושה הכל בבית, טל. לא תאמיני. מבשל, שוטף את הדירה בהצפה אפילו יותר טוב ממני, מכבס. כן, מפריד צבעים וגם כביסה ביד. חבל על הזמן. והאמת? הוא מאוד מאוד מאוד עזר לי עם שלומי. אפשר להגיד - גידל אותו. ועכשיו הוא אומר: "זה התור של שלומי להיות עם הקטן". מה שנכון. ושלומי בן שמונה כבר מחכה לפנק את התינוק".
"כבר התייבשתי מהשכיבה. כמה זמן זה לוקח. מה נראה לך? מה במוניטור? כן רואים צירים? כי אני לא מרגישה כלום מהאפידורל. מתי היא בדקה אותי, המיילדת ? עברו שעתיים? לא היתה כבר פתיחה של חמש וחצי? אז למה זה לא זז? תגידי לי את האמת. חשבתי שזה ילך יותר מהר, אבל יש לי סבלנות. וגם לך, אני מתה ממך איך את שעות מקשיבה לי. לא, לא, אל תפסיקי. זה נעים מה שאת עושה לי ברגליים. זה שיאצו או רפלקסולוגיה? כן, כן, יש תחושה. זה לא לגמרי מרדים, האפידורל. אני לא רגילה שככה מטפלים בי. רק פעם - סבתא מהצד של אבא שלי. אבל היא כבר זקנה. לא בפוקוס".
"הטלפון שהיה מקודם, זה היה אבא של שלומי. השני שלי. שבע שנים היינו ביחד. ככה. בלי להתחתן. היו לו מהצד כל מיני, אז חתכתי. אבל מזונות על הילד הוא משלם. אין מה להגיד. ודווקא עכשיו, כשזה לא שלו, הוא מתעניין. אומר לי: מה קורה איתך".
"אמא שלי? לאאא. היא באוקראינה. אין לנו קשר, חוץ מפעם אחת שנסעתי אליה עם טל, והיא קנתה לו פאזל אלף חלקים של מפת העולם, והוא עשה את זה בלי בעיות".
"אבא שלי, יש עוד שלושה מהנישואין השניים שלו, אז ברור שאין לו ממש זמן בשבילי. ואפשר להגיד גם, שאשתו היא לא משהו. אז אני עצמאית בשטח".
"עכשיו אני בין עבודות. בהתחלה עבדתי מזכירה, אבל גילו אותי מחברת איפור ואמרו "תשמעי, אורטל, יש לך את זה". אז השקעתי שמונה אלף, ולמדתי. עם תעודה והכל, אבל בדיוק נקלטתי להריון. התוכניות שלי? ברור שלא בניית ציפורניים. לזה אין לי נטייה. אבל איפור זה בדם שלי. נראה מה יהיה. אולי משהו בטלויזיה. בינתיים, איך שזה נגמר פה, אני מבקשת ביות מלא. שהקטן יהיה איתי כל הזמן וירגיש מהתחלה שיש לו אמא".
"רגע, רגע, מה היא רצינית המיילדת? פתיחה מלאה? כבר ללחוץ? שנייה. תגידי לה רק שתתן לי רק לגמור לך את הסיפור".
"תראי, תראי איזה מתוק. קופי טל. כבר תפס את הפרינציפ עם הציצי. יונק כמו גבר. וואדים - איך הוא מתרגש. יש לו דמעות בעיניים. בן ראשון בשבילו. זה לא סתם. זה אומר משהו? אולי בפעם הבאה תהיה בת. את חושבת שהוא יציע לי עכשיו חתונה? משהו פשוט, לא אולמי וורסאי וכזה. שתהיה סוף סוף משפחה נורמלית. מה את אומרת? אבל את האמת!".
RSS Feed
