קרן בורמן, אמא לשתיים, ארומתרפיסטית ודולה בוגרת אמאלדת, כותבת על הלידה השנייה שלה - שבוע 44!
הפעם הזו תהיה שונה. אעשה תיקון לכל השגיאות של הפעם הקודמת. אעשה את זה בעצמי. אני יכולה. אני השולטת בגופי ולא אף אחד אחר! כך חזרתי ואמרתי לעצמי ולאוהבי.
הלידה הראשונה הייתה לפני כמעט שש שנים. הרגשתי שאני מגיעה ללידה מוכנה ומושכלת. מפל התערבויות שהתחיל באפידורל, השאיר אותי חסרת שליטה במתרחש עד כדי כך שהדחקתי את מרבית ההתרחשויות בלידה. בסופן של 17 שעות מייגעות יצאה ילדה מתוקה ומושלמת אז בשביל מה להתעסק במה שהיה. סגרתי את הכל בקופסה קטנה וטמנתי אותה הרחק בתוך התת מודע.
להריון השני כבר הגעתי מקצועית. תוך כדי ההריון ותכנון הלידה עלו וצצו זיכרונות שלי ושל בן זוגי מהלידה הקודמת שמעולם לא דיברנו עליהם. חלקים שלמים שהדחקתי. אמרתי לעצמי שהפעם אני אהיה בשליטה מלאה. אלד בלידה טבעית. אם לא בבית (בן הזוג דואג) אז בחדר לידה טבעי. רק אני, בן זוגי, דולה ומיילדת. בלי מכשירים, רופאים וצינורות. אחרי הלידה התינוקת תישאר איתי, מכורבלת בחיקי, ולא תיעלם לחצי יום בחדר מואר וסטרילי עם חלוקים לבנים ואדישים... וזו הייתה התוכנית.
בסביבות שבוע 38 אמרתי לעצמי וסביבתי: "הייתי שמחה ללדת מוקדם הפעם אבל האמת היא שאני ממש לא מרגישה 'מבושלת' מספיק".
בשבוע 40 אמרתי: "טוב, אוטוטו זה יקרה. אין מה להילחץ, אני מרגישה מצוין, הכל טוב, תיהני מהימים האחרונים של שנת לילה מלאה..."
בשבוע 41 התחלתי לדבר עם העוברית שלי שתתחיל להזיז את עצמה.
בשבוע 42 היה לי כבר משפט בשליפה: "היא תצא כשהיא תירצה" אבל סביבה הפכה לפחות סבלנית: "מה יהיה?" "עוד לא ילדת?", "תעשי זירוז ותלדי כבר", "מתי מיילדים אותך?"
סליחה? מה זו ההתערבות הזו בגוף שלי? אני רציתי להשיב לגוף שלי ושל העוברית שלי. ידעתי שהיא תדע מתי היא צריכה לצאת ושאין צורך להאיץ בה. ניצלתי את הזמן וקיבלתי טיפולים. אולי משהו תקוע וצריך לשחרר? עיסוי הריון, רפלקסולוגיה, שיאצו, טיפול מטמורפי, ארומתרפיה, פרחי באך ודיקור. היה מאוד נעים.
בשבוע 43 החלטתי שכדאי לעשות ניטור. לוודא שיש לקטנה כל מה שהיא צריכה. שהיא מרגישה טוב ואולי אפילו שוקלת לצאת... פקידת הקבלה חשבה שאני עובדת עליה כשאמרתי לה באיזה שבוע אני. היא אמרה שאין שבוע כזה במחשב שלה והתעצבנה עליי... בניטור עשינו בדיקת מוניטור, אולטרסאונד, לחץ דם, חלבון בשתן. הכל תקין. נכנסים לרופא. גם הוא בטוח שיש טעות בחישוב. לא, אין טעות, זה מדויק. "טוב, אז בואי נכניס אותך לחדר לידה וניתן לך זירוז. לא רוצה? מה לא רוצה? תינוק ימות! מה בעל אומר? טוב, תחתמי פה ופה שאת מסרבת ותבואי מחר שוב". ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון עבורה ועבורי.
קצת יותר משבוע עברתי יום יום את הבדיקות, השיחה עם הרופא, החתימה. הרופאים והסובבים חשבו שאני משוגעת. עצביי התחילו להתרופף וגם סבלנותו של בן הזוג. הוא שאל מתי יהיה הסוף. גם אני שאלתי את עצמי ואותה את אותה שאלה.
ביום שלישי אמרתי בסדר. אני מוכנה להתאשפז. תנטרו אותי שלוש פעמים ביום אבל בלי זירוז! נכנסתי למחלקה קיבלתי מיטה ומוניטור. למחרת בבוקר התחילו צירים. הרופאים עדיין לא נראים מרוצים. אבל למה? הינה, יש התקדמות, אתם לא רואים שהיא מתכוננת לצאת? אין להם זמן לחכות שיתפתח לבד, צריך לזרז ומיד! שולחים אליי שליחים שישכנעו ואני בשלי, עייפה ומותשת אבל עקשנית.
אחרי עוד כמה שעות ומוניטור "לא יפה" נסדק סדק ואני מסכימה לזירוז עם פרוסטגלנדינים, בתקווה שזה יקנה לי עוד זמן. והזמן באמת עובר והצירים קצת מתגברים. מכניסים אותי לחדר טרום לידה ונותנים לי חלוק. אני יושבת בחדר וחושבת לעצמי איך הגעתי לחלוק הזה ומתחילה לבכות. משחררת את כל החלומות על לידה בחדר הטבעי, ללא רופאים וללא התערבויות ומכשירים. רופאה נכנסת בודקת ואומרת פיטוצין. מה קרה לפרוסטגלנדינים? אני שואלת. כבר מאוחר מידי בשביל זה, אני רוצה שתלדי עוד הלילה. היא עונה. בשארית כוח הרצון שלי אני הודפת גם אותה, לפחות לעת עתה...
הדולה המלאכית שלי מגיעה ועוטפת אותי ברכות. אני נרגעת ואנחנו מתחילות לעבוד. לאט לאט, כמעט בלי התקדמות הזמן עובר. אני עוברת לחדר לידה, לרופאה חדשה עם אותה אג'נדה ישנה. אני בשלי. ותכבו את האור בדרך החוצה... המיילדות כבר מבינות עם מי יש להן עסק ועוזבות אותנו לנפשנו. מקלחת ארוכה, תנועות, נשימות, לאונרד כהן ברקע, חושך ואינטימיות. השעות עוברות, כבר כמעט בוקר, המלווים הנאמנים שלי משתדלים להישאר ערים ואני זזה מצד לצד מדברת אליה שתצא, שאני רוצה כבר להחזיק אותה בזרועותיי. הכאבים מתחזקים. מיילדת בודקת. רק 5 ס"מ פתיחה. מה? אכזבה מעצמי, מגופי. למה זה קורה? עוד כמה זמן?
ואז כאב חד. אני צועקת. מי שפיר זורמים על רגליי. חייבת לנוע. ועוד כאב מפלח. עוד מים זורמים. הגוף מעצמו כורע. אני צועקת שאני יולדת. אבל איך? לפני דקה הייתי בחמישה ס"מ. חמש דקות מאוחר יותר אני יושבת על המיטה חובקת בזרועותיי יצור לבנבן ומושלם. אלי שלי.
והשאלה שהכי מצחיקה אותי תמיד היא איך נתנו לך? ואני עונה – נתתי לעצמי J
את הראשונה שלי ילדתי בסוף שבוע 42.
RSS Feed
