גילה לפיד, דולה, בוגרת 'אמאלדת' בסיפור רגיש ונוגע החוצה תרבויות.
מההתחלה אמרתי לחווי שלי, שהיא בלי אפידורל לא יולדת. מספיק היה לי עם הלידות שלי. מה היא צריכה לסבול כמוני, ואותי מישהו הבין? מישהו בכלל ידע? אבל עכשיו זה עולם אחר. לא פרימיטיבי. יש דרכים. עובדה. המדע התקדם.
ואם להגיד את האמת, גיבורה גדולה היא לא. אני אמא. אני מכירה את הבת שלי. וחווי תמיד הייתה קצת רגישה וחיוורת ובוכה מכל דבר. שריטה קטנה הייתה בשבילה סוף העולם. אז לידה??
ובכלל היא כבר לא כל כך צעירה. חיתנתי אותה בגיל 23. כבר התחלנו לדאוג. אצלנו זה נקרא שידוך. אני בגילה כבר היו לי 4 ילדים בלי עין הרע ובטן של חודש חמישי, אבל עוד לא ראו עלי. ככה זה אצלי.
זהו, שאני לא אומרת לרוץ ותיכף להתחתן עם הראשון, אבל אחרי שמתחתנים, בשביל מה לחכות. אבל הם חיכו שנה. השם יודע למה. אז שאני לא אדאג? ואני דווקא לא אמא מלחיצה. להיפך. אני נותנת את החופש. בשביל מה להלחיץ? למי זה עוזר הלחץ אני לא מבינה. אבל אני את שלי אמרתי.
אפידורל זה חובה. לא מרגישים שום דבר ויולדים. ככה כולם אומרים. איזה אישה לא לוקחת היום אפידורל? חסר אחר כך סבל בחיים, אז כבר עכשיו לקחת אותו בכוח? אבל חווי עקשנית כמו פרד. זה מהפינוק, בגלל שהייתה כל כך רגישה, שהיא לא קולטת, שמי ידאג לה אם לא אמא שלה. מי? חמותה?
אז אני יושבת כאן איתה בחדר לידה עם תהילים ותפילות ליולדת ו'ספר נועם אלימלך' ו'שפתיי תפתח' ומרגיעה אותה כל הזמן עם ריבה משבעה אתרוגים שכוהנים אמרו עליהם ברכה. בעלה מתפלל בחוץ, אבל מציץ כל פעם פנימה ואומר לה: "תנשמי כמו בקורס". בזמני מי שמע על דברים כאלה, קורסים. וחווי יושבת על הכדור הגדול ועושה כל מיני תנועות ונאנחת. וכשמגיע ציר, אני רואה כמה שכואב לה, אז גם לי כואב. איך אני יכולה לשתוק? ואני אומרת לה: "עכשיו אפידורל, טוכטערל', אני לא יכולה יותר לראות אותך סובלת". והיא אומרת: "די, יש עוד זמן. הרעבע אמר לקחת רק כשאי אפשר יותר". והיא עוצמת עיניים ונושמת חזק.
בסוף אני לא יכולה לסבול יותר, כי אני את הבת שלי מכירה, ואני עושה מעשה ואומרת למיילדת שבדיוק נכנסה. בעדינות, אני אומרת, שלא תיפגע, ואחר כך חס וחלילה לא תיתן יחס: "אין איזה משהו בבקשה אולי אם אפשר להרגיע אותה?", והיא אומרת: "שחווי תחליט. זה תלוי רק בה". ואני חושבת לי, איך הילדה שלי, מיין קינד, יכולה להחליט בכזה מצב. איך משאירים לה החלטות כאלה. מה, זה לא בית חולים? הם לא יודעים לבד מה לעשות? אבל אני אומרת לה: "בטח בטח מה שאתם מבינים". וחווי צועקת פתאום: "טאטע, איך בייט אאך, לוחחחחחחץ לי שלווווימה". והוא מציץ לחדר מהמסדרון, ואני אומרת לו "לא עכשיו שלוימה. גיי א-רויס. זה לא לגברים". שרק לא ילחיץ אותה.
ואני אומרת לה: "אולי עוד ריבת אתרוגים, טאיירע?". והיא מנענעת את הראש חזק: "די, לוז מיך אופ ייעצט, מאמע"
והמיילדת אומרת: הנה חמודה, אנחנו יולדים. בציר הבא תתחילי ללחוץ". ואני לוחשת למיילדת: "לא כדאי עכשיו אפידורל? זה הרי הכי כואב כשהתינוק יוצא. אני זוכרת כמו אתמול". בשביל מה צריך לסבול אני שואלת. היא ילדה רגישה חווי שלי: מכל שריטה.... טוב... אני את שלי אמרתי. שלא יגידו אחר כך. והמיילדת אומרת: "זה כמעט נגמר. כבר לא צריך אפידורל. כל הכבוד לבת שלך. היא ממש גיבורה". גיבורה? חווי שלי?
כשאני רואה שמכינים כבר את החבילה הירוקה, אני אומרת לעצמי, נו - זה – סימן- טוב – מאוד, ואז אומרים לי לזוז אחורה, וחווי צועקת וקורעת לי את הידיים עם הציפורניים שלה. ושלוימה מציץ פנימה. אני אומרת פרק ק"כ בתהילים. וחווי לוחצת ועוד פעם ועוד פעם. והתינוק יוצא. בלי עין הרע. הכי גדול מכל הנכדים שלי.
חווי שלי צוחקת ובוכה: "לידה טבעית, כמו שרציתי". והפנים שלה מזיעים וורודים מהמאמץ. ושלוימה מציץ עם עיניים אדומות.. ואני מתקשרת לכולם: "חווי שלי ילדה, מיין חווי איז א מאמע. בטח בלי אפידורל. כמו חווה אימנו. מזל שהייתי שם להרגיע".
מההתחלה אמרתי לחווי שלי, שהיא בלי אפידורל לא יולדת. מספיק היה לי עם הלידות שלי. מה היא צריכה לסבול כמוני, ואותי מישהו הבין? מישהו בכלל ידע? אבל עכשיו זה עולם אחר. לא פרימיטיבי. יש דרכים. עובדה. המדע התקדם.
ואם להגיד את האמת, גיבורה גדולה היא לא. אני אמא. אני מכירה את הבת שלי. וחווי תמיד הייתה קצת רגישה וחיוורת ובוכה מכל דבר. שריטה קטנה הייתה בשבילה סוף העולם. אז לידה??
ובכלל היא כבר לא כל כך צעירה. חיתנתי אותה בגיל 23. כבר התחלנו לדאוג. אצלנו זה נקרא שידוך. אני בגילה כבר היו לי 4 ילדים בלי עין הרע ובטן של חודש חמישי, אבל עוד לא ראו עלי. ככה זה אצלי.
זהו, שאני לא אומרת לרוץ ותיכף להתחתן עם הראשון, אבל אחרי שמתחתנים, בשביל מה לחכות. אבל הם חיכו שנה. השם יודע למה. אז שאני לא אדאג? ואני דווקא לא אמא מלחיצה. להיפך. אני נותנת את החופש. בשביל מה להלחיץ? למי זה עוזר הלחץ אני לא מבינה. אבל אני את שלי אמרתי.
אפידורל זה חובה. לא מרגישים שום דבר ויולדים. ככה כולם אומרים. איזה אישה לא לוקחת היום אפידורל? חסר אחר כך סבל בחיים, אז כבר עכשיו לקחת אותו בכוח? אבל חווי עקשנית כמו פרד. זה מהפינוק, בגלל שהייתה כל כך רגישה, שהיא לא קולטת, שמי ידאג לה אם לא אמא שלה. מי? חמותה?
אז אני יושבת כאן איתה בחדר לידה עם תהילים ותפילות ליולדת ו'ספר נועם אלימלך' ו'שפתיי תפתח' ומרגיעה אותה כל הזמן עם ריבה משבעה אתרוגים שכוהנים אמרו עליהם ברכה. בעלה מתפלל בחוץ, אבל מציץ כל פעם פנימה ואומר לה: "תנשמי כמו בקורס". בזמני מי שמע על דברים כאלה, קורסים. וחווי יושבת על הכדור הגדול ועושה כל מיני תנועות ונאנחת. וכשמגיע ציר, אני רואה כמה שכואב לה, אז גם לי כואב. איך אני יכולה לשתוק? ואני אומרת לה: "עכשיו אפידורל, טוכטערל', אני לא יכולה יותר לראות אותך סובלת". והיא אומרת: "די, יש עוד זמן. הרעבע אמר לקחת רק כשאי אפשר יותר". והיא עוצמת עיניים ונושמת חזק.
בסוף אני לא יכולה לסבול יותר, כי אני את הבת שלי מכירה, ואני עושה מעשה ואומרת למיילדת שבדיוק נכנסה. בעדינות, אני אומרת, שלא תיפגע, ואחר כך חס וחלילה לא תיתן יחס: "אין איזה משהו בבקשה אולי אם אפשר להרגיע אותה?", והיא אומרת: "שחווי תחליט. זה תלוי רק בה". ואני חושבת לי, איך הילדה שלי, מיין קינד, יכולה להחליט בכזה מצב. איך משאירים לה החלטות כאלה. מה, זה לא בית חולים? הם לא יודעים לבד מה לעשות? אבל אני אומרת לה: "בטח בטח מה שאתם מבינים". וחווי צועקת פתאום: "טאטע, איך בייט אאך, לוחחחחחחץ לי שלווווימה". והוא מציץ לחדר מהמסדרון, ואני אומרת לו "לא עכשיו שלוימה. גיי א-רויס. זה לא לגברים". שרק לא ילחיץ אותה.
ואני אומרת לה: "אולי עוד ריבת אתרוגים, טאיירע?". והיא מנענעת את הראש חזק: "די, לוז מיך אופ ייעצט, מאמע"
והמיילדת אומרת: הנה חמודה, אנחנו יולדים. בציר הבא תתחילי ללחוץ". ואני לוחשת למיילדת: "לא כדאי עכשיו אפידורל? זה הרי הכי כואב כשהתינוק יוצא. אני זוכרת כמו אתמול". בשביל מה צריך לסבול אני שואלת. היא ילדה רגישה חווי שלי: מכל שריטה.... טוב... אני את שלי אמרתי. שלא יגידו אחר כך. והמיילדת אומרת: "זה כמעט נגמר. כבר לא צריך אפידורל. כל הכבוד לבת שלך. היא ממש גיבורה". גיבורה? חווי שלי?
כשאני רואה שמכינים כבר את החבילה הירוקה, אני אומרת לעצמי, נו - זה – סימן- טוב – מאוד, ואז אומרים לי לזוז אחורה, וחווי צועקת וקורעת לי את הידיים עם הציפורניים שלה. ושלוימה מציץ פנימה. אני אומרת פרק ק"כ בתהילים. וחווי לוחצת ועוד פעם ועוד פעם. והתינוק יוצא. בלי עין הרע. הכי גדול מכל הנכדים שלי.
חווי שלי צוחקת ובוכה: "לידה טבעית, כמו שרציתי". והפנים שלה מזיעים וורודים מהמאמץ. ושלוימה מציץ עם עיניים אדומות.. ואני מתקשרת לכולם: "חווי שלי ילדה, מיין חווי איז א מאמע. בטח בלי אפידורל. כמו חווה אימנו. מזל שהייתי שם להרגיע".
RSS Feed
