לדניה ימלאו הקיץ שמונה עשרה. דניה היא אחת מעשרות התינוקות הראשונים שליוויתי אותם ואת המשפחה שלהם בלידה. אני יכולה לא לזכור סרט שראיתי לפני חודש, או שבוע. אני מסוגלת לשכוח את מה שהתכוונתי לקנות במכולת, אבל דבר אחד, כמעט, איני שוכחת - פרטים מדוקדקים מלידות שליוויתי במהלך כמעט תשע עשרה השנים שאני משמשת כדולה.
למשל: מיכל התעקשה ללבוש את השמלה שהביאה מהבית "שמלת הלידות" הכחולה בתקופה שהיה נהוג ללבוש אך ורק חלוק של בית חולים. בלידה של בתיה, בתקופה שבית היולדות הקריה עוד היה קיים, ניתזו מי השפיר על משקפי הרופא החביב שבדק אותה. רוית אהבה את הקוקוס המסוכר שהבאתי ללידה ו'שלב המנוחה' של מירי היה הארוך והקסום שראיתי מימי.
לפני כשנתיים, צלצלה אלי אמא של דניה. "את זוכרת", היא שאלה, "מה היה בלידה של דניה עם הרופאה האנטיפטית? למה חשבתי שהיא כל כך לא נחמדה?". זכרתי, ועוד איך. היא אכן לא היתה נחמדה ובהחלט לא הסבירה פנים ליולדת שהיתה זו לידתה הראשונה. הסתדרנו. קצת חוש הומור, מגע וחום אנושי פשוט, חיפו על זה. אבל, התחושה ליוותה את היולדת שהפכה בינתיים לאם למתבגרת, כל השנים...
לעיתים נדמה שהתפקיד שלנו מסתיים לאחר הלידה, אולי לאחר התקופה שנקראת משכב לידה, שישה שבועות, אולי שנה? אבל לא. אנו, על הדברים הנפלאים שלקחנו בהם חלק (ולעיתים, על הפחות נפלאים), נותרות דמיות משמעותית בחיים שלהם, שנה, שנתיים, שבע עשרה... אולי יותר? אנחנו חלק מסך הזכרונות שבונים את מי שהם היום. אנחנו, מי שהיו שם ברגעים האינטימיים והחד פעמיים הללו, אנחנו היינו עדות. עדות להתמודדות שלהם עם הכאב ועם השמחה ועם הפחד. עם הכמיהה ועם ההתרגשות ועם הציפייה. אנחנו היינו שם בפגישה הראשונה שלהם עם התינוק, חיים חדשים שהגיחו לעולם שונה ולא מוכר. וכמו שאנחנו משמעותיות עבורם, הם משמעותיים עבורינו. הם בונים את סך מי שאנחנו. בזכותם אנחנו מנוסות יותר ואם אנחנו מצליחות, גם קשובות יותר ורגישות יותר ומגיעות ללידה הבאה עם חוכמה גדולה יותר וגם עם... אהבה רבה.
מזל טוב, דניה יקרה!
למשל: מיכל התעקשה ללבוש את השמלה שהביאה מהבית "שמלת הלידות" הכחולה בתקופה שהיה נהוג ללבוש אך ורק חלוק של בית חולים. בלידה של בתיה, בתקופה שבית היולדות הקריה עוד היה קיים, ניתזו מי השפיר על משקפי הרופא החביב שבדק אותה. רוית אהבה את הקוקוס המסוכר שהבאתי ללידה ו'שלב המנוחה' של מירי היה הארוך והקסום שראיתי מימי.
לפני כשנתיים, צלצלה אלי אמא של דניה. "את זוכרת", היא שאלה, "מה היה בלידה של דניה עם הרופאה האנטיפטית? למה חשבתי שהיא כל כך לא נחמדה?". זכרתי, ועוד איך. היא אכן לא היתה נחמדה ובהחלט לא הסבירה פנים ליולדת שהיתה זו לידתה הראשונה. הסתדרנו. קצת חוש הומור, מגע וחום אנושי פשוט, חיפו על זה. אבל, התחושה ליוותה את היולדת שהפכה בינתיים לאם למתבגרת, כל השנים...
לעיתים נדמה שהתפקיד שלנו מסתיים לאחר הלידה, אולי לאחר התקופה שנקראת משכב לידה, שישה שבועות, אולי שנה? אבל לא. אנו, על הדברים הנפלאים שלקחנו בהם חלק (ולעיתים, על הפחות נפלאים), נותרות דמיות משמעותית בחיים שלהם, שנה, שנתיים, שבע עשרה... אולי יותר? אנחנו חלק מסך הזכרונות שבונים את מי שהם היום. אנחנו, מי שהיו שם ברגעים האינטימיים והחד פעמיים הללו, אנחנו היינו עדות. עדות להתמודדות שלהם עם הכאב ועם השמחה ועם הפחד. עם הכמיהה ועם ההתרגשות ועם הציפייה. אנחנו היינו שם בפגישה הראשונה שלהם עם התינוק, חיים חדשים שהגיחו לעולם שונה ולא מוכר. וכמו שאנחנו משמעותיות עבורם, הם משמעותיים עבורינו. הם בונים את סך מי שאנחנו. בזכותם אנחנו מנוסות יותר ואם אנחנו מצליחות, גם קשובות יותר ורגישות יותר ומגיעות ללידה הבאה עם חוכמה גדולה יותר וגם עם... אהבה רבה.
מזל טוב, דניה יקרה!
RSS Feed
