להיות דולה/ גילה רונאלבחרתי בצמד המילים הללו להתחיל את המאמר הקצר הזה, שכן הפועל להיות עוטף בתוכו את כל הוויתה של הדולה בעיני.
להיות דולה זה לא רק לקום בשתיים לפנות בוקר מהמיטה, להתקלח, לבדוק שכל מה שאנחנו "צריכות" בתיק המפורסם נמצא שם. להיות דולה זה לא רק להיות ערה שלושים ושש שעות ואח"כ לנהוג הביתה כשמדי פעם את מבינה שנרדמת לשבריר של שניה תוך כדי נהיגה. להיות דולה זה לא רק להיפגש עם נשים ומי שמלווה אותן ולשמוע מהם את החלומות והתקוות לגבי הלידה שלהם וזה גם לא רק להיות שם אתם ולעזור להם להגשים את החלומות הללו או להחליף אותם במציאות אחרת טובה ומספקת לא פחות. נתחיל שוב מצמד המילים. להיות דולה זו קודם כל הוויה. להיות דולה זה סוג של בחירה מתוך רצון חופשי וחוסר ברירה פנימי. חוסר ברירה שכן "להיות דולה" זו קריאה (מהמושג Calling ) קריאה שמתבטאת באין ספור פנים בחייה, קריאה שגורמת לה להיות כזאת גם כשהיא אינה עטויה בכובע המקצועי שלה, קריאה אישית פנימית שאומר לה – היי מה שאת, תני לעולם, זו הוויתך. הרשו לי לחלוק על הדעה הרווחת, המקובלת כל כך בחברה שלנו שאנו נותנים כדי לקבל חזרה. יש באמרה הזאת, בחשיבה הזאת משהו מבטיח. כמעט מפתה. תן – קבל. (או בקיצור, "קחתן"). הנתינה שמצפה לתמורה אינה נתינה נקייה וככזאת היא תלווה בציפיות ולעיתים אף באכזבות, שכן ברגע שהאובייקט שקיבל לא ישיב חזרה "כגמולנו" מפח הנפש יאפיל על מה שהיה, על הנתינה ויגרע ממנה, יכניס רגשות שלא אמורים להיות שם, אכזבות ומפחי נפש. זכור לי ג'ינגל שהושר בפי זמר מפורסם "לתת זה לקבל", שוב מן הבטחה שכזאת. נכון. הנותן מקבל תמורה שלא תסולא בפז, שמחה אמיתית שנובעת לא מתוך הכרת התודה, לא מתוך האני שצועק "תראו כמה טוב גרמתי", אלא שמחה שנובעת ממימוש אותו חלק אמיתי וטהור באותו אדם שרוצה להעניק מטובו ובמקרה שלנו – מטובה. ההוויה האמיתית של הדולה, בעיני, היא נתינה לשם נתינה. נתינה כי מישהו זקוק לזמן שלנו, לתשומת הלב, לעצה המקצועית וגם סתם לדעת שיש שם מישהי בשבילה, בשבילם. לעיתים אני כמעט מתבדחת ואומרת שאני מכשירה דולות רק כדי לפגוש את אותן נשים נפלאות שמגיעות כדי להצטרף למקצוע המקסים והלא פשוט הזה. כמעט, כי זו בודאי לא הסיבה היחידה. גם זה סוג של קריאה. אבל ההתבדחות הזאת נטועה עמוק בחוויה שלי. אחת התכונות הבולטות ביותר שאני פוגשת בתלמידותיי היא הרצון לתת (יתכן וזה גם משום שאני בוחרת אותן כאלה...) ותכונה זו מרגשת אותי פעם אחר פעם, מחדש. כלל לא ברור מאליו בעולם שכל כך מרוכז בעצמו, שמאליל (מלשון אלילים) ריכוז עצמי וטיפוח האגו, למצוא נשים שמקריבות מנוחותן, משעות השינה שלהן, מהזמן אותו הן נמצאות עם משפחתן לטובת האחר. כלל לא ברור בעולם, שמטפח את המשפט ”אני חייב/ת לעצמי", למצוא נשים ש"חייבות" לעזור לזולת. כלל לא ברור ובכל זאת קיים. יום יום אנו פוגשים אותן, יום יום נוספות עוד נשים למאגר ההולך וגדל של נשים שרוצות לעשות למען. כשאני מדברת על "נתינה לשם נתינה", הדבר אינו אומר שאנו לא זקוקות לבוחן מציאות. את הנתינה אנו מבצעות מתוך שמחה ובידיעה שמה שאנו עושות זה בדבר הנכון. רק אם נהיה משוכנעות שמה שאנו עושות זה הדבר הנכון נוכל להיות שם באותו מקום נכון בשבילם ובשבילנו. לא כל גחמה של הזולת צריכה להקפיץ אותנו. גם יולדת או אדם אחר שמבקש מאתנו דבר מה שאינו הגיוני ואינו נכון, יכול להיתקל בסירוב או כביכול בסירוב מצידנו, אך אין זה אומר שלא היינו שם בשבילם. הריקוד העדין הזה, ההליכה על החבל המאוד דק של מה שנכון להיעשות ומה שצריך להיעשות, היא האומנות הגדולה שעלינו לפתח, לפתח ואז לדעת מתי להתמסר ללא צפייה לתמורה ומתוך שמחה גדולה שבהתמסרות, בנתינה. * אין להעתיק, לפרסם או להשתמש בכל דרך אחרת במאמר זה ללא קבלת רשות מפורטת מהמחברת. כל הזכויות שמורות! |
