_גילה רונאל, דולה ותיקה, מגלה בכל פעם מחדש שניסים הם הרצף ממנו בנויים חיינו.

את הלידה הראשונה של ש'  סיימתי עם תסכול גדול. ש' דמות קרובה, כמהה ללדת בלידה טבעית. היא בחרה בלידה שאינה בין כותלי בית חולים, התכוננה ושמחה לקראת האירוע הגדול. הצירים שלה התחילו בבת אחת, פתיחה של שני ס"מ וצירים של שלב מעבר מתקדם. שעה, שעתיים, חמש, עשר. מים, חוץ, טיולים, הרפיה, הרבה רוגע ושקט, עוד מים, שוב טיול לבקשתה, איתי, אתו. לאחר כחמש עשרה שעות פתיחה של חמישה ס"מ וזהו. עוד שעה ועוד שעה ועוד. צריך להתפנות לחדר לידה. בחדר הלידה, הרופא הפרטי של ש' מחליט על ניתוח קיסרי. אני מתחננת לאפידורל שאולי ישנה משהו, המיילדת בחדר הלידה מצטרפת אלי והוא בשלו. "גם לי יש תחושות", הוא אומר, "היא לא תלד". "היא" מסכימה מרוב עייפות ותסכול ולאחר זמן קצרצר מגיח לעולם תינוק מתוק במשקל 3.740, מזל טוב. אחר כך יודה הרופא שהיה עייף ומותש בשעת לילה מאוחרת ואולי שגה בהחלטה. ש' כמו כל מי שעברה בסביבתי מכירה את המשפט "אימא שלי ילדה אותי בניתוח קיסרי ונתפסה בעיני כאימא הטובה ביותר בעולם". אני מוסיפה ואומרת, מהיכרותי עם נשים ועם חוויות הלידה שלהן שאימי הייתה האישה השלמה ביותר שהכרתי ולעובדה שיצאתי מהדופן ולא מהנרתיק ושלפני חמישים שנה הפרידו אימהות ותינוקות לימים, לא הייתה השפעה על הקשר המופלא שהיה בינינו. למשפט הזה יש המשך שעליו נדבר בהזדמנות אחרת "אימא  שלי לא הניקה אותי ונתפסה בעיני כאימא הטובה בעולם..."

ובכל אופן אני מבינה נשים שקשה להן עם שברו של החלום הפרטי שלהן, עם חוסר האונים, עם המחשבה שאולי, אולי יכול היה להיות אחרת.

ש' רצתה אחרת ולכן לאחר שהיא הרתה בשנית התכווננו שוב ללידה וגינלית. הפעם, התמימות כבר לא אותה תמימות. כבר מבינים שיתכן והלידה תסתיים בניתוח וגם לזה צריך להתכונן. אבל בינתיים, עסקים כרגיל.

הפעם הצעתי לש' לקחת מיילדת פרטית מלבדי כדי להבטיח הגנה מלאה ככל שניתן. התינוק שבבטן היה גדול, היו מי מאנשי המקצוע במערכת, שדיברו על קיסרי נוסף והיו גם מי שהאמינו שש' יכולה ללדת בלידה רגילה. ש' בחרה לשמוע את הקולות האלו. בשבועות האחרונים שלפני הלידה "צרצרה" ש' באופן כזה שבכל יום נדמה היה שהיום זה היום בו תלד. ובכל אופן, חיכו היא והתינוק לשבוע ארבעים.

צירים. אין פתיחה. צירים. פתיחה קטנה. ירידת מים. אין פתיחה. צירים. שלושה ס"מ פתיחה. צירים. צוואר רחם מחוק לגמרי. המיילדת ואני מגיעות. הצירים חזקים והכל הולך מאוד לאט. אני נזהרת לא לחשוב "כמו בפעם שעברה" אבל המחשבה עולה ואני מגרשת. היא אומרת את זה בקול ואני אומרת לה שלכל  לידה יש את המטרה שלה, התובנות שלה והסיבות לאופן בה היא מתרחשת. "בואי נחכה, אני אומרת לה, כל דבר דומה רק לעצמו, לא לשום דבר אחר."

הוא שם בשבילה עד הסנכרון הקטן ביותר והעדין ביותר שיכול להיות. מקשיב ומגיב. בעדינות, בנוכחות מלאה. מרשים באופן מיוחד.

חמישה וחצי ס"מ. הוא, שעד עתה היה שקט מאוד מחייך חיוך ענק. ש' ואני מתחבקות ואני מסבירה למיילדת שהפתיחה המקסימלית שהיא הגיעה אליה בלידה הקודמת הייתה חמישה ס"מ. כולנו נושמים לרווחה.

חמישה וחצי ס"מ. צירים חזקים מאוד. חמישה וחצי ס"מ. צירים חזקים במיוחד. שישה בקושי. צירים חזקים במיוחד. שעתיים. מעל משעתיים. הפרוטוקול מדבר וש' צריכה לעבור לחדר לידה רגיל. היא מבקשת אפידורל ואני חושבת לעצמי שאולי זה האפידורל ש"חייבים" לה מהלידה הקודמת.

היא חוששת. מחזיקה אותי חזק וטומנת את הראש שלה בכתפי. אני מחבקת אותה ומרגישה לרגע שהיא כמו ילדה. כמו הילדה שלי. אני כל כך אוהבת אותה באותו רגע. המרדים משבח אותה ומסיים.

היא לא אוהבת את התחושה אבל נחה. תמונת המוניטור של התינוק שלא הייתה כל כך פעילה עוד קודם מראה עכשיו קצת האטות. היא שואלת אם זה מפלאי האפידורל. המיילדת אומרת שכן, לפעמים, ואני עונה לה שאנחנו דווקא מחכים עכשיו לפלאים אחרים. הזמן עובר והפתיחה לא ממש מתקדמת. המוניטור עדיין רגוע מדי לפי הסטנדרטים המקובלים. היא מתחילה להתייאש. גם הרופאים. כבר עשינו כמעט הכל, בכל השיטות או כמעט בכולן.

אני מציעה לה לצאת איתי למסע, סוג של עבודה שלמדתי לאחרונה במסגרת קורס שאני משתתפת בו ואינו קשור באופן ישיר ללידה אלא לחיים, לריפוי ומעברים בהם אני עוסקת כל כך הרבה שנים. היא יוצאת איתי ברצון ובהתמסרות מלאה למסע. אני מבקשת ממנה לעצום עיניים ואנחנו נוגעות בעדינות בדברים שעולים אצלה כתוצאה מהשאלות שלי.

היא פוחדת. היא לא יודעת מה היא רוצה. היא מרגישה כל מיני דברים. היא לא חושבת שתוכל לעשות את זה. אחרי כעשר דקות של שיטוט עדין בתוך נפשה היא אומרת: "אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה ללדת" היא מחויכת. אני מבקשת ממנו, שלא כל כך הבין מה אנחנו עושות להביט בפניה. היא עדיין מחייכת. אני מבקשת ממנה לזכור את המשפט האחרון "אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה ללדת" וכן את תחושת החמימות שמילאה את הלב שלה..

אני מציעה לה להתבונן בתמונת המוניטור של התינוק ומסבירה שהוא השתנה ברגע שהתחלנו לעבוד. היא אומרת שהיא לא צריכה להסתכל כי היא מיד הרגישה אותו, את התינוק,  בנוכחות שלא הייתה קודם. המוניטור הפך להיות ריאקטיבי – פעיל.

מאותו רגע הכל השתנה בחדר. היא מתקדמת. מקבלת כוחות חדשים. מוכנה להצעות לתנוחות. תוך כחצי שעה היא בפתיחה מלאה. כולנו מאושרים. אימא שלה נכנסת בינתיים לחדר בפחד גדול. אני תוהה אם זה טוב לה אבל מיד רואה את החיבוק והחום ששופע משתיהן אחת לשנייה. היא מרגישה לחצים כשהמוניטור מראה צירים ומאחר והאפידורל עובד די טוב, המיילדת הנפלאה שלה מנחה. כולנו איתה. אני מזיזה מפרקים כדי לסייע לאגן הסטטי והוא איתי בסנכרון מלא. היא מביטה בי ואני לוחשת לה את המשפט שלה "את עושה את זה, את יולדת". אימא שלה שסופקת כפיים ומנגבת עיניים מקבלת ממני חיתול רטוב לנגב את פניה היפים של האישה המדהימה שיולדת עכשיו את התינוק שלה, את עצמה את הכוחות שחשבה שאיבדה לאחר הלידה הקודמת.

תינוק גדול (4,180) ויפיפה הגיח לעולם שחיכה לו מאוד. בשקט, במבט השמור לנולדים. אני בשמחה והודיה. היא אומרת לי: "זה בזכות מה שעשינו, את יודעת". אחר כך היא תגיד "זו לא אני, זה כולכם, כולנו, כל מי שהיה שם, היה כל כך מדויק".

אני יודעת שלכל דבר בעולם יש את המפתח כדי להגיע אליו. מודה לאל שהעניק לי את המפתח המסוים אליה, כמה ימים לפני הלידה. דברים אינם מתרחשים סתם כך. ניסים קורים ואנחנו רק צריכים לשים לב אליהם, להיות שם ולהודות

This is your new blog post. Click here and start typing, or drag in elements from the top bar.

קרן בורמן, אמא לשתיים, ארומתרפיסטית ודולה בוגרת אמאלדת, כותבת על הלידה השנייה שלה - שבוע 44!

הפעם הזו תהיה שונה. אעשה תיקון לכל השגיאות של הפעם הקודמת. אעשה את זה בעצמי. אני יכולה. אני השולטת בגופי ולא אף אחד אחר! כך חזרתי ואמרתי לעצמי ולאוהבי.

הלידה הראשונה הייתה לפני כמעט שש שנים. הרגשתי שאני מגיעה ללידה מוכנה ומושכלת. מפל התערבויות שהתחיל באפידורל, השאיר אותי חסרת שליטה במתרחש עד כדי כך שהדחקתי את מרבית ההתרחשויות בלידה. בסופן של 17 שעות מייגעות יצאה ילדה מתוקה ומושלמת אז בשביל מה להתעסק במה שהיה. סגרתי את הכל בקופסה קטנה וטמנתי אותה הרחק בתוך התת מודע.

להריון השני כבר הגעתי מקצועית. תוך כדי ההריון ותכנון הלידה עלו וצצו זיכרונות שלי ושל בן זוגי מהלידה הקודמת שמעולם לא דיברנו עליהם. חלקים שלמים שהדחקתי. אמרתי לעצמי שהפעם אני אהיה בשליטה מלאה. אלד בלידה טבעית. אם לא בבית (בן הזוג דואג) אז בחדר לידה טבעי. רק אני, בן זוגי, דולה ומיילדת. בלי מכשירים, רופאים וצינורות. אחרי הלידה התינוקת תישאר איתי, מכורבלת בחיקי, ולא תיעלם לחצי יום בחדר מואר וסטרילי עם חלוקים לבנים ואדישים... וזו הייתה התוכנית.

בסביבות שבוע 38 אמרתי לעצמי וסביבתי: "הייתי שמחה ללדת מוקדם הפעם אבל האמת היא שאני ממש לא מרגישה 'מבושלת' מספיק".

בשבוע 40 אמרתי: "טוב, אוטוטו זה יקרה. אין מה להילחץ, אני מרגישה מצוין, הכל טוב, תיהני מהימים האחרונים של שנת לילה מלאה..."

בשבוע 41 התחלתי לדבר עם העוברית שלי שתתחיל להזיז את עצמה.

בשבוע 42 היה לי כבר משפט בשליפה: "היא תצא כשהיא תירצה" אבל סביבה הפכה לפחות סבלנית: "מה יהיה?" "עוד לא ילדת?", "תעשי זירוז ותלדי כבר", "מתי מיילדים אותך?"

סליחה? מה זו ההתערבות הזו בגוף שלי? אני רציתי להשיב לגוף שלי ושל העוברית שלי. ידעתי שהיא תדע מתי היא צריכה לצאת ושאין צורך להאיץ בה. ניצלתי את הזמן וקיבלתי טיפולים. אולי משהו תקוע וצריך לשחרר? עיסוי הריון, רפלקסולוגיה, שיאצו, טיפול מטמורפי, ארומתרפיה, פרחי באך ודיקור. היה מאוד נעים.

בשבוע 43 החלטתי שכדאי לעשות ניטור. לוודא שיש לקטנה כל מה שהיא צריכה. שהיא מרגישה טוב ואולי אפילו שוקלת לצאת... פקידת הקבלה חשבה שאני עובדת עליה כשאמרתי לה באיזה שבוע אני. היא אמרה שאין שבוע כזה במחשב שלה והתעצבנה עליי... בניטור עשינו בדיקת מוניטור, אולטרסאונד, לחץ דם, חלבון בשתן. הכל תקין. נכנסים לרופא. גם הוא בטוח שיש טעות בחישוב. לא, אין טעות, זה מדויק. "טוב, אז בואי נכניס אותך לחדר לידה וניתן לך זירוז. לא רוצה? מה לא רוצה? תינוק ימות! מה בעל אומר? טוב, תחתמי פה ופה שאת מסרבת ותבואי מחר שוב". ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון עבורה ועבורי.

קצת יותר משבוע עברתי יום יום את הבדיקות, השיחה עם הרופא, החתימה. הרופאים והסובבים חשבו שאני משוגעת. עצביי התחילו להתרופף וגם סבלנותו של בן הזוג. הוא שאל מתי יהיה הסוף. גם אני שאלתי את עצמי ואותה את אותה שאלה.

ביום שלישי אמרתי בסדר. אני מוכנה להתאשפז. תנטרו אותי שלוש פעמים ביום אבל בלי זירוז! נכנסתי למחלקה קיבלתי מיטה ומוניטור. למחרת בבוקר התחילו צירים. הרופאים עדיין לא נראים מרוצים. אבל למה? הינה, יש התקדמות, אתם לא רואים שהיא מתכוננת לצאת? אין להם זמן לחכות שיתפתח לבד, צריך לזרז ומיד! שולחים אליי שליחים שישכנעו ואני בשלי, עייפה ומותשת אבל עקשנית.

אחרי עוד כמה שעות ומוניטור "לא יפה" נסדק סדק ואני מסכימה לזירוז עם פרוסטגלנדינים, בתקווה שזה יקנה לי עוד זמן. והזמן באמת עובר והצירים קצת מתגברים. מכניסים אותי לחדר טרום לידה ונותנים לי חלוק. אני יושבת בחדר וחושבת לעצמי איך הגעתי לחלוק הזה ומתחילה לבכות. משחררת את כל החלומות על לידה בחדר הטבעי, ללא רופאים וללא התערבויות ומכשירים. רופאה נכנסת בודקת ואומרת פיטוצין. מה קרה לפרוסטגלנדינים? אני שואלת. כבר מאוחר מידי בשביל זה, אני רוצה שתלדי עוד הלילה. היא עונה. בשארית כוח הרצון שלי אני הודפת גם אותה, לפחות לעת עתה...

הדולה המלאכית שלי מגיעה ועוטפת אותי ברכות. אני נרגעת ואנחנו מתחילות לעבוד. לאט לאט, כמעט בלי התקדמות הזמן עובר. אני עוברת לחדר לידה, לרופאה חדשה עם אותה אג'נדה ישנה. אני בשלי. ותכבו את האור בדרך החוצה... המיילדות כבר מבינות עם מי יש להן עסק ועוזבות אותנו לנפשנו. מקלחת ארוכה, תנועות, נשימות, לאונרד כהן ברקע, חושך ואינטימיות. השעות עוברות, כבר כמעט בוקר, המלווים הנאמנים שלי משתדלים להישאר ערים ואני זזה מצד לצד מדברת אליה שתצא, שאני רוצה כבר להחזיק אותה בזרועותיי. הכאבים מתחזקים. מיילדת בודקת. רק 5 ס"מ פתיחה. מה? אכזבה מעצמי, מגופי. למה זה קורה? עוד כמה זמן?

ואז כאב חד. אני צועקת. מי שפיר זורמים על רגליי. חייבת לנוע. ועוד כאב מפלח. עוד מים זורמים. הגוף מעצמו כורע. אני צועקת שאני יולדת. אבל איך? לפני דקה הייתי בחמישה ס"מ. חמש דקות מאוחר יותר אני יושבת על המיטה חובקת בזרועותיי יצור לבנבן ומושלם. אלי שלי.

והשאלה שהכי מצחיקה אותי תמיד היא איך נתנו לך? ואני עונה – נתתי לעצמי J

את הראשונה שלי ילדתי בסוף שבוע 42.

גילה לפיד, דולה, בוגרת 'אמאלדת' בסיפור רגיש ונוגע החוצה תרבויות.

מההתחלה אמרתי לחווי שלי, שהיא בלי אפידורל לא יולדת. מספיק היה לי עם הלידות שלי. מה היא צריכה לסבול כמוני, ואותי מישהו הבין? מישהו בכלל ידע? אבל עכשיו זה עולם אחר. לא פרימיטיבי. יש דרכים. עובדה. המדע התקדם.
ואם להגיד את האמת, גיבורה גדולה היא לא. אני אמא. אני מכירה את הבת שלי. וחווי תמיד הייתה קצת רגישה וחיוורת ובוכה מכל דבר. שריטה קטנה הייתה בשבילה סוף העולם. אז לידה??
ובכלל היא כבר לא כל כך צעירה. חיתנתי אותה בגיל 23. כבר התחלנו לדאוג. אצלנו זה נקרא שידוך. אני בגילה כבר היו לי 4 ילדים בלי עין הרע ובטן של חודש חמישי, אבל עוד לא ראו עלי. ככה זה אצלי.
זהו, שאני לא אומרת לרוץ ותיכף להתחתן עם הראשון, אבל אחרי שמתחתנים, בשביל מה לחכות. אבל הם חיכו שנה. השם יודע למה. אז שאני לא אדאג?  ואני דווקא לא אמא מלחיצה. להיפך. אני נותנת את החופש. בשביל מה להלחיץ?  למי זה עוזר הלחץ אני לא מבינה. אבל אני את שלי אמרתי.
אפידורל זה חובה. לא מרגישים שום דבר ויולדים. ככה כולם אומרים. איזה אישה לא לוקחת היום אפידורל?  חסר אחר כך סבל בחיים, אז כבר עכשיו לקחת אותו בכוח? אבל חווי עקשנית כמו פרד. זה מהפינוק, בגלל שהייתה כל כך רגישה, שהיא לא קולטת, שמי ידאג לה אם לא אמא שלה. מי? חמותה?
אז אני יושבת כאן איתה בחדר לידה עם תהילים ותפילות ליולדת ו'ספר נועם אלימלך' ו'שפתיי תפתח' ומרגיעה אותה כל הזמן עם ריבה משבעה אתרוגים שכוהנים אמרו עליהם ברכה. בעלה מתפלל בחוץ, אבל מציץ כל פעם פנימה ואומר לה: "תנשמי כמו בקורס". בזמני מי שמע על דברים כאלה, קורסים. וחווי יושבת על הכדור הגדול ועושה כל מיני תנועות ונאנחת. וכשמגיע ציר, אני רואה כמה שכואב לה, אז גם לי כואב. איך אני יכולה לשתוק? ואני אומרת לה: "עכשיו אפידורל, טוכטערל', אני לא יכולה יותר לראות אותך סובלת". והיא אומרת: "די, יש עוד זמן. הרעבע אמר לקחת רק כשאי אפשר יותר". והיא עוצמת עיניים ונושמת חזק.
בסוף אני לא יכולה לסבול יותר, כי אני את הבת שלי מכירה, ואני עושה מעשה ואומרת למיילדת שבדיוק נכנסה. בעדינות, אני אומרת, שלא תיפגע, ואחר כך חס וחלילה לא תיתן יחס: "אין איזה משהו בבקשה אולי אם אפשר להרגיע אותה?", והיא אומרת: "שחווי תחליט. זה תלוי רק בה". ואני חושבת לי, איך הילדה שלי, מיין קינד, יכולה להחליט בכזה מצב. איך משאירים לה החלטות כאלה. מה, זה לא בית חולים? הם לא יודעים לבד מה לעשות? אבל אני אומרת לה: "בטח בטח מה שאתם מבינים". וחווי צועקת פתאום: "טאטע, איך בייט אאך, לוחחחחחחץ לי שלווווימה". והוא מציץ לחדר מהמסדרון, ואני אומרת לו "לא עכשיו שלוימה. גיי א-רויס. זה לא לגברים". שרק לא ילחיץ אותה.
ואני אומרת לה: "אולי עוד ריבת אתרוגים, טאיירע?". והיא מנענעת את הראש חזק: "די, לוז מיך אופ ייעצט, מאמע"
והמיילדת אומרת: הנה חמודה, אנחנו יולדים. בציר הבא תתחילי ללחוץ". ואני לוחשת למיילדת: "לא כדאי עכשיו אפידורל? זה הרי הכי כואב כשהתינוק יוצא. אני זוכרת כמו אתמול". בשביל מה צריך לסבול אני שואלת. היא ילדה רגישה חווי שלי: מכל שריטה.... טוב... אני את שלי אמרתי. שלא יגידו אחר כך. והמיילדת אומרת: "זה כמעט נגמר. כבר לא צריך אפידורל. כל הכבוד לבת שלך. היא ממש גיבורה". גיבורה? חווי שלי?
כשאני רואה שמכינים כבר את החבילה הירוקה, אני אומרת לעצמי, נו - זה – סימן-  טוב – מאוד, ואז אומרים לי לזוז אחורה, וחווי צועקת וקורעת לי את הידיים עם הציפורניים שלה.  ושלוימה מציץ פנימה. אני אומרת פרק ק"כ בתהילים. וחווי לוחצת ועוד פעם ועוד פעם. והתינוק יוצא. בלי עין הרע. הכי גדול מכל הנכדים שלי.
חווי שלי צוחקת  ובוכה: "לידה טבעית, כמו שרציתי". והפנים שלה מזיעים וורודים מהמאמץ. ושלוימה מציץ עם עיניים אדומות.. ואני מתקשרת לכולם: "חווי שלי ילדה, מיין חווי איז א מאמע. בטח בלי אפידורל. כמו חווה אימנו. מזל שהייתי שם להרגיע".

סיוון טמיר משגב, דולה (בוגרת 'אמאלדת'), מדריכת הכנה ללידה  ויועצת הנקה IBCLC, מספרת את סיפור הלידה הרביעית שלה.

 לידת הבית של לירי היתה כזו: לילה. הבית שקט, אין מוזיקה. אין דיבורים. רק קול הנשימות שלי ממלא את החלל. הבריכה מלאה במים חמימים, מונחת במרכז הסלון, אורי ומיכל יושבים אחד ליד השני ומדברים בלחש. מחכים. אני במקלחת לבדי לבדי. נושמת ונושפת מתחת לזרם המים. בשלב מסוים מיכל שומעת אותי נאנקת מחדר המקלחת ומבינה שאני כבר לוחצת. היא באה אלי ומובילה אותי אל הסלון לתוך המים. אני נכנסת לבריכה, נתמכת באורי. אני לוחצת ותינוקי הקטן מחליק אל תוך המים, אל הידיים שלי שמחכות לו שם ולאט מרימות אותו ומצמידות אותו לגוף שלי. אני בוכה מרוב אושר והקלה. הלילה נגמר במיטה שלנו, אנחנו מתכרבלים עם התינוק הקטן והחדש וצונחים לתוך שינה מתוקה ושלווה בדיוק כשהאור מתחיל לעלות בשמים ותל אביב מתעוררת לאיטה. בוקר טוב.
ככה זה היה בדמיוני. שוב ושוב אותן תמונות. יום יום במשך תשעת חודשי הריון ועוד הרבה לפניו. עוד בטרם הריתי כבר ידעתי. בדיוק בדיוק, לפרטי פרטים איך תיראה הלידה הזו, איך יוולד ילדי הרביעי. לא היה לי ספק לרגע. כל מי ששאל קיבל תשובה: אני הולכת ללדת בבית. עם מיכל. בתוך הבריכה. כן, כבר קנינו הכל . זאת הולכת להיות לידת בית מושלמת.
אז זהו..שלא בדיוק... או כמו שאומרים אצלנו במשפחה: החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלצטט את ג'ון לנון"...
הריון קשה במיוחד עובר עלי. 3 ילדים בבית, בטן ענקית, המוגלובין נמוך מאוד, הצפה של הרבה רגשות סותרים ומבלבלים לגבי ההריון ולגבי בכלל ובנוסף לכל אלו – סכרת הריון מפתיעה שמגיעה משום מקום ומכניסה אותי למשטר דקירות ומדידות. הריון בסיכון גבוה איט איז.
מיכל מוטרדת מעט מגודלו של העובר, הפגישות בינינו מוקדשות ברובן לחישובים ולמדידות. האופטימיות שלי והידיעה החד משמעית ש"גם אם העובר גדול זה לא מפחיד אותי ולידת הבית תהיה מעולה", משפיעים גם על מיכל וכל מפגש כזה שמתחיל בסקפטיות מסוימת מצידה מסתיים בהחלטה ש"בינתיים ממשיכים כרגיל..".
יום ראשון בשבוע 39 נפתח בתור להערכת משקל. אני יוצאת ממנה ומסמסת למיכל את התוצאות: 4.400 תינוק גדול... שיהיה לך יום מקסים.. בליבי אני יודעת עד כמה הערכות המשקל האולטרסוניות אינן מדויקות, אין לי שום כוונה להילחץ מהן. מיכל מתקשרת. היא נשמעת מודאגת. שוב היא מסבירה לי: ביג בייבי פלוס סכרת הריון, זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. הבעיה היא לא בגודל של התינוק אלא בפרופורציות, הסוכר נאגר בכתפיים של העובר והן עלולות להיתקע לאחר שראשו יוצא. אם דבר כזה קורה בלידת בית אז אוי ואבוי לנו..
אני לא מתרגשת. יהיה בסדר זה ברור. כשאפגוש את מיכל כבר אשכנע אותה שאין מה לדאוג. אנחנו קובעות להיפגש ביום חמישי בבוקר ולנסות עד אז לזרז את הלידה ע"י דיקור ביום וסקס בלילה או הפוך.. מה שרוצים.
ביום חמישי בבוקר אנחנו מגיעים לפגישה עם מיכל. יש לי כבר כמה ימים התקשויות של הרחם וברור לי שהלידה קרובה. אני ומיכל צוחקות הרבה, יש לנו שפה משותפת והאווירה בחדר כיפית ונעימה.דפי האולטרה סאונד נשלפים בנונשלנטיות מהתיק שלי ומוגשים למיכל כבדרך אגב, הטכנולוגיה במיטבה אני מצקצקת בליבי... כל כך ברור שההערכה שגויה.
מיכל מרצינה. שוב ושוב הופכת בדפים, מניחה בשנית ידיים על בטני המאיימת להתפקע, היא מסתכלת לי בעיניים. סיוני אני לא יכולה לקחת את הלידה הזאת. כל כך רציתי וברור לי שאת יכולה ללדת מעולה. אבל זה יהיה חוסר אחריות מצידנו לעשות את זה. התינוק הזה ע נ ק.
אורי שואל מה האופציות שמיכל מציעה והשיחה הופכת לטכנית. אפשר ללכת ללניאדו ולנסות ללדת בחדר הטבעי, אפשר ללכת לליס, אולי ניתוח, בלה בלה בלה...
די מיכלי, אני עדיין מחייכת בסלחנות. אל תעשי לי את זה, ההערכה הזו שגויה, תני לי להוכיח לך. בואי נעשה עוד הערכת משקל ואז נחליט אני מבקשת לדחות את הקץ..
מיכל מסכימה. לכי למומחה, אם ההערכה שלו תהיה שונה – נשקול את העניין שוב.
אנחנו שותקים כל הדרך לליס. כל אחד מאיתנו מתבצר במחשבותיו. אני על מוד טכני לחלוטין. לא מוכנה להכיר במציאות החדשה, בטח שלא לדבר על זה.
אנחנו במיון יולדות. מלא נשים הרות סובבות סביבי, אנשים עם חלוקים לבנים. מה לי ולהם? רק אני יודעת איך באמת צריך ללדת! זה לא ברור??? בא לי לצרוח. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי לגמרי.
פתאום בזוית העין אני רואה את ניבה עוברת במסדרון. אני מרגישה כמו טובע שלפתע מזהה גלגל הצלה לידו. אני רצה אליה ניבה ניבה את חייבת לעזור לנו.
אני מכירה את ניבה ואת גישתה מהסתובבותי בחדרי הלידה של ליס, היא לא מכירה אותי אבל זה לא מונע ממנה להיות שם בשבילנו תוך שנייה מרגע שמיעת הסיפור.
היא מתקשרת למנהל מחלקת אולטרה סאונד: ד"ר וולמן. נמצאים לידי אורי וסיון. אני לא מכירה אותם אבל הם נכנסו לי ללב בשנייה והם נורא רוצים ללדת בבית. בבקשה תפגוש אותם עכשו ותראה מה אפשר לעשות.
אנחנו ממהרים לחדר האולטרה סאונד כשד"ר וולמן יוצא אלינו ואורי קולט שאת צווארו מעטרת שרשרת של "הפועל תל אביב". נו, יותר מזה לא צריך הרי, בין רגע פוצחים השניים בשיחת כדורגל ענפה ומגבשים את הרכב הקבוצה לדרבי המתקרב. עכשו כבר ברור שוולמן לטובתנו ואני מספרת לו את כל הסיפור. אתה התקווה האחרונה שלי, תעשה שההערכה תהיה נמוכה..
וולמן מתגייס כולו למאמץ, הוא שולח את הטכנאית הכי וותיקה שלו לבדוק אותי ומבקש ממנה למחוק לאחר הבדיקה את התוצאות מהמחשב, כדי לבדוק אותי אח"כ בעצמו ולראות אם התוצאות שלו תואמות את אלו שלה.
כמה שניות מאוחר יותר אני שוכבת על המיטה, הג'ל הדביק והמוכר עדיין מרוח על הבטן הגדולה שלי והחדר מתחיל להיסגר עליי, כשברקע חודר לתודעתי קולו של וולמן כשהוא מתקשר לניבה ואומר: "הלוואי והיו לי תוצאות שונות, באמת שרציתי לאפשר לה את החלום,  אבל שתי ההערכות יצאו בדיוק אותו דבר: 4.400 קילו. לידת בית לא תהיה פה. אם היא חכמה כמו שהיא נראית – גם לידה רגילה לא".
אנחנו חוזרים לניבה במיון. ניבה מדברת מילים טובות, ניתוח קיסרי זה לא כזה נורא, מה שחשוב זה תינוק בריא ואת בתור דולה צריכה לדעת את זה, אני אהיה לידך ויהיה בסדר, תשני גישה ותראי שזה לא כל כך נורא. אבל אני מסוחררת לגמרי. רוצה לבכות שזה לא יכול להיות. החלום שאני חולמת כבר ארבע שנים תמימות, החלום על לידת בית מושלמת, על התאוששות מהירה וטבעית בחיק המשפחה, על ילדים שמתעוררים בבוקר לקבל בהתרגשות את אחיהם החדש, על חוויה קסומה ומרגשת, הכל הכל נמוג ומתפוגג וריקנות גדולה ומעיקה מציפה אותי.
ברקע קובע לנו הצוות במיון תור לניתוח ביום ראשון בבוקר. אנחנו צריכים להגיע מחר בבוקר (שישי) לקחת דמים ולפתוח גיליון. בלב כבד ובלי מילה אנחנו צועדים החוצה לסופשבוע של לבטים גדולים והחלטות משמעותיות.
יום שישי בצהריים. אני לבד מול הים. מעבירה במוחי את כל השיחות שערכתי בשעות האחרונות, דשה ונוברת בכל תסריט אפשרי. להתעקש על לידת בית למרות הסיכון הגדול הכרוך בה? ללכת לניתוח אבל לחכות לצירים ספונטניים? לקבוע תור לניתוח אלקטיבי ללא צירים? או אולי לשלם לרופא פרטי שיסכים ללידה טבעית בבית חולים? הגלים מרגיעים אט אט את רוחי הסוערת. אני מלטפת את הבטן המאיימת להתפקע. מנסה לדבר לראשונה מזה הרבה זמן עם מי שנמצא בתוכה. מה אתה רוצה ילד? מה אתה מנסה להגיד לאמא? איזה שיעור באת ללמד אותי פה? קוראת לצירים שיבואו. רוצה ללדת פה לבד על החוף הזה. שתבוא הלידה ככה פתאום ואני אוכיח לכולם שהנה. הצלחתי למרות הנבואות השחורות. עשיתי את זה לבד. נא לכולכם.
מיכל מחפשת אותי. מאז אתמול לא דיברנו ומיכל מודאגת ממני. ביקשה מאורי להגיד לי לא להסתגר בתוך עצמי. אני עונה לצלצוליה. מיכלי. אני אהיה בסדר, רק עושה תהליך קצר של פרידה מהחלום שלי. פרידה ממך..
ברור שתהיי בסדר מיכל עונה, את לא בן אדם שנתקע על העבר נכון? קלטתי אותך מזמן.. רק תזכרי עוד משהו: במעמד הזה של הניתוח, למרות כל האכזבה, את גם הולכת לפגוש את התינוק שלך. זוכרת? זאת חגיגה! תבואי לשם חגיגית!
התינוק שלי בועט בי מבפנים. אני סוגרת את הטלפון ועוצמת עיניים מול הים. רוח אוקטובר נעימה לי בגוף. כן אני חושבת. כן! אני אבוא חגיגית. ח –גי-גית. איזו מילה מקסימה! אני אבוא חגיגית לגמרי. כמו שבאים ללידה.
אני חוזרת הביתה במצב רוח אחר לחלוטין מזה שאיתו יצאתי. מחליטה שלא נלך היום לבית החולים כמתוכנן בכדי לקחת דמים ולעשות פרוצדורות רפואיות, נבוא ביום ראשון. והניתוח? הוא לא יהיה בראשון אלא ביום שלישי. למה? ככה. כי זה יותר נוח. כי זה מה שהחלטתי. מרגע זה ואילך – הלידה הזאת בידיים שלי. מי אמר לידה פעילה ולא קיבל?
יום שלישי בבוקר. לפי ההוראות אנחנו צריכים להגיע בשבע לבית החולים. אבל בשעה שמונה אנחנו עדיין בארוחת בוקר משפחתית ונעימה בבית. אורי לוקח את הילדים לבית הספר ולגן, אני מנצלת את הזמן בבית ריק כדי "לעשות נשימות" ולהזכיר לעצמי בפעם האלף מה באמת חשוב: הכי חשוב זה להיות עם התינוק ולשם כך אני חייבת להתאושש מהר! הכי חשוב זה להתאושש מהר ולשם כך אני חייבת להיות עם התינוק! הכי חשוב זה להיות עם התינוק ולשם כך אני חייבת להתאושש מהר! הכי חשוב זה להתאושש מהר ולשם כך אני חייבת להיות עם התינוק! ושוב..ושוב..ושוב.. לנשום עמוק, לנשוף לאט ויאללה. יצאנו.
אנחנו נכנסים לליס כמו זוג סלבריטאים שמגיעים לפרמיירה. חגיגיים ויפים. כל מי שבא איתנו במגע נשאל לשמו ומתבקש לספר משהו על עצמו. לאחות שמגלחת את אזור הניתוח קוראים ליאת, היא בעבודה הזו כבר שנתיים והתינוק הכי גדול שהיא ראתה שקל בלידה 5.700. הסניטר שבא לאסוף אותי הוא מאיר והוא חושב שאין נשים במקצוע הסנטיריות כי צריך כוח פיזי רב להרים חולים מהמיטות. עובד חדר הניתוח שמחתים אותי על טופס הסכמה הוא אכרם, הוא גר ביפו וגם הוא, כמה נפלא אוהד את הפועל תל אביב ומכיר אישית את שחקן העבר ג'ימי טורק. אני מתעקשת לא לשכב אלא לשבת על מיטת הגלגלים שמכניסה אותי לחדר הניתוח. אומרת שלום בקול גדול ומתעקשת שכל מי שנמצא בחדר יאמר לי את שמו ומה תפקידו. אורי עדיין בחוץ, מתלבש במדים הצהובים של חדר ניתוח (לראשונה בחייו לובש צהוב) ומחכה לתורו להיכנס ברגע שיגמרו להכין אותי. על פי סיכום מוקדם בינינו הוא לובש את המנשא מתחת למדים כדי שיוכל להכניס לשם את התינוק ברגע שהוא יוולד. ניבה איתי בחדר מחזיקה לי את הידיים בזמן שד"ר יורי, המרדים שכבר מרשה לי לקרוא לו בשמו הפרטי, מזריק לי את זריקת ההרדמה הספינאלית לגב. תראי מה זה ניבה, אני אומרת לה בעודי מכופפת, איפה לידת הבית שלי ואיפה אני עכשו..שששש.. ניבה משתיקה אותי בעדינות..אל תחשבי על זה עכשיו.
ההרדמה הספינאלית משפיעה בין רגע ואני נהיית נכה לגמרי. הצוות עובד מסביבי במהירות וניכר שהם "שוחים" בפרוצדורה הרפואית הזו כדגים במים. משכיבים אותי על המיטה, מתחילים למתוח את הווילון המפריד בין אזור הניתוח ובין פלג הגוף העליון. אני לוחשת לניבה שלא תקשור לי את הידיים כפי שנהוג בדרך כלל והיא מסמנת לי בחיוך שבקשתי התקבלה בהסכמה שבשתיקה. ניבה מסבירה לי שכעת יחדירו את צינורית הקטטר לשלפוחית השתן ואני מבקשת שיעשו זאת בעדינות למרות שפיזית אני לא מרגישה דבר. אני יודעת כל הזמן שלסיטואציה בה אני נמצאת יש פוטנציאל גדול להפוך לקשה. בלתי נסבלת. מאיימת. ברור לי שאני מחזיקה את עצמי פה. מתעקשת בכל הכוח להישאר בשליטה. להישאר שולטת. להישאר יולדת.
האווירה בחדר נעימה ומחוייכת ואני מנצלת את השניות האחרונות כדי לדבר עם ד"ר שנהב שאמור לנתח: "שנהב, בבקשה תספר לי כל מה שקורה. אני רוצה שתשדר לי את הניתוח הזה "אונליין". בסדר?" בסדר. אורי מוכנס לחדר, עומד לצידי ומחזיק לי את היד. אנחנו מתחילים אומר דר' שנהב.. אני פותח את הבטן. אני שואלת בתמימות את אורי אם גם הוא מריח ריח של בשר נחרך והוא צוחק ועונה שפתיחת הבטן נעשית ע"י קרן לייזר. דר' שנהב אומר: "אני מוציא עכשו את התינוק, את תרגישי קצת דחיפות ומשיכות, אל תיבהלי".. מוזר, בתוך כל הרצון שלי לעבור את הלידה כפעילה  - קצת שכחתי שהתינוק שלי עוד שניה מגיע. לרגע עולה בי בהלה שהנה תיפתח הבטן וכולם יגלו שהיא בכלל ריקה, אבל אז כולי נדחפת ומיטלטלת מעלה ומטה בכוח גדול ולחץ אדיר מופעל לי על הסרעפת שלשניה אני מתקשה לנשום ולוחצת חזק את היד של אורי ונאנקת מכאב ואז בבת אחת הטלטלה נגמרת ואני רק שומעת "וואו" שכל הנוכחים כולל אורי אומרים ביחד. "וואו" אדיר כזה של הפתעה ופליאה ואל ה"וואו" הזה מצטרף לפתע בכי ראשוני ומתוק של מישהו חדש לגמרי. וואו, באמת היה שם תינוק אני חושבת בהקלה. הוא פה. בחדר. הוא אמיתי. הוא קיים. העיניים שלי מתמלאות דמעות. אני לא יכולה לחכות יותר. ניבה תביאי לי אותו כבר. אני בוכה בלי קול, או אולי עם. נהמות קטנות של חיה כמעט. תביאי לי אותו תביאי לי אותו תביאי לי אותו. פתאום הוא מופיע. מעל המסך הירוק הוא מגיח אליי. פרצוף כל כך עגול שהוא נראה כמו גור דובים קטן. ניבה מקרבת אותו לפנים שלי ואני בידי המשוחררת מקשירה, מצמידה אותו אליהם. נהמות
של עונג ובכי יוצאות ממני בלי שליטה. יפֶה שלי. יפה שלי. שלום יפה שלי. שלום מתוק של אמא. אני ממלמלת שוב ושוב. אנחנו מלקקים אחד את השני כמו גורים. העיניים שלי פקוחות מול עיניו שמנסות להתרגל לאורות הניאון. פה קטן על הפה שלי. לשון קטנה יונקת לי את השפתיים. שלום אהוב שלי. מתגפפים ומתכרבלים אחד בשני. אמא כבר תהיה איתך. לתמיד.
שנהב מאיץ בי למסור את התינוק כדי שיוציאו אותו מהחדר הקר ויוכלו לסגור את הבטן. אני מסתכלת על אורי כדי לוודא שהוא זוכר כל מה שסיכמנו ומקבלת ממנו או.קי חד משמעי. אל תדאגי מאמי – אני זוכר הכל, את יכולה להיות רגועה.  ניבה מלווה את התינוק כדי לשקול אותו בחוץ ונכנסת אחרי דקה לבשר ש: "4.460 ! תינוק ענק. הוא בתוך המנשא על אורי, הם מחכים לך במסדרון כמו שסיכמתם. איזה מקסימים הם ביחד". אני מחייכת לשמע התיאור ומיד תופסת פיקוד מחודש בחדר: שנהב, תספר לי מה קורה. שנהב רציני וענייני אבל משדר לי את פעולת סגירת הבטן בדיוק לפי ביקשתי: הרחם גדול, קשה לו להתכווץ..הנה אני נותן פיטוצין לווריד, כל האברים במקום, עכשו אני תופר, עכשו אני מחבר בסיכות. בלה בלה בלה. אני לא סותמת לרגע. שואלת ושואלת, שנהב עונה ועונה.
אני מודה לכולם בחדר בחיוך גדול. מתעקשת לחבק את שנהב למרות שהוא מובך. מעבירים אותי לאלונקה כדי לצאת לחדר ההתאוששות. אורי מחכה לי עם התינוק במנשא ביציאה מחדר הניתוח, אני מבקשת מהמרדים שמסיע את האלונקה שיעצור לרגע כדי שאוכל לנשק את התינוק ואורי מנצל את העצירה הזאת כדי להשחיל את הפלאפון שלי אל מתחת לסדין שעליו אני שוכבת. בדיוק לפי התוכנית. אנחנו מחכים לך פה הוא אומר. לא זזים לשום מקום. מעולה.
אני לוקחת נשימה עמוקה, יודעת שעכשו מגיע החלק הקשה באמת. כל הנשים שדיברתי איתן תיארו את שעות ההתאוששות ללא התינוק כשעות קשות ומלאות געגוע וכאב. אני נחושה בדעתי לעבור אותן אחרת.
גם בחדר ההתאוששות בדיוק כמו בכל מקום אחר ביום הזה, אני שואלת את האחיות לשמן. הן עונות לי בכזאת הפתעה ופליאה שברור לי שהן מעולם לא נתקלו ב"מתאוששת" שכזאת. אני מבררת "מה עושים עכשו?" ונענית ב"עכשו תישני, אח"כ נראה איך את מתאוששת". כמובן שאין לי כוונה לישון, ברור לי לגמרי שאם אשקע עכשו בשינה עמוקה, יהיה לי מאוד קשה לצאת ממנה. לא רוצה להתעורר כואבת, לא רוצה לשקוע עכשו. רוצה לצאת מפה כמה שיותר מהר כדי להתחבר לתינוק שמחכה לי. אני מבקשת מסוניה האחות שלידי שלא תיתן לי מורפיום או פטידין כמו שנותנים לכולן ושאם מאוד יכאב לי אני אסכים לאופטלגין. סוניה חושבת שנפלתי מהירח, היא אומרת "נראה אותך גיבורה גדולה כשההרדמה תתחיל לפוג" אבל מחייכת ומוכנה ללכת איתי. אורי ואני מסתמסים כל הזמן, הוא מספר לי שהתינוק ערני ומבסוט בתוך המנשא ושאף אחד סביבו לא מבין "למה התינוק לא בתינוקייה בזמן שאמא שלו בחדר התאוששות". אחר כך הוא יספר לי שזה הדהים אותו איך כל הזמן ניסו לשכנע אותו לשים את התינוק בתינוקייה ועד כמה זה מוזר בעיניו שאף אחד לא חשב שעדיף לו, לתינוקי, להיות צמוד לחזה של אבא במקום בעריסת הפלסטיק בין תינוקות אחרים. כך או כך, אורי עומד בפרץ ב"נחישות ורגישות". אף אחד לא נוגע בתינוק עד שאמא שלו יוצאת מההתאוששות תודה רבה. שניהם מחכים לי ממש מעבר לדלת ובכל פעם שזו נפתחת להכנסת מתאוששת נוספת, אנחנו מצליחים להגניב מבטים אחד לשני. על המיטה אני סוחטת לעצמי את הציצים כאילו היה פה עכשו תינוק יונק. יודעת שלעיתים ייצור החלב מתעכב כשהלידה היא קיסרית ולכן ממזמזת את הפטמות מתחת לחלוק עד שאני מצליחה להוציא עוד ועוד טיפות קולוסטרום. כל הזמן מזיזה בכוח את הגוף הרדום, כמו הסצינה המפורסמת מ"להרוג את ביל" אני מצווה על אצבעות הרגליים שיתחילו לנוע ובדיוק כמו בסרט הן לאט לאט מתחילות להשמע לי. בהתחלה רק הבוהן, אחר כך שאר האצבעות, אחר כך כל כף הרגל. אני לא מרפה מהן לרגע, מזיזה את הגוף בניעות לא נגמרות, ימינה שמאלה ימינה שמאלה על המיטה, העיקר שיזוז. ההרדמה מתחילה להתפוגג. אני יודעת את זה כי הכאבים בבטן תוקפים ברגע אחד. אני נושמת עמוק. נבהלת מעוצמת הכאב ולשניה מפחדת ממה שעוד צפוי לי. אולי בכל זאת אני לא גיבורה כזאת גדולה ואין באמת דרך אחרת לחוות את הניתוח חוץ מאשר "סיוט" ו"כאבי תופת".למרות ניסיונות השכנוע של סוניה לקבלת מורפיום אני מתעקשת ומקבלת רק זריקת אופטלגין שמשפיעה מהר מאוד. או.קי הכאבים קצת נרגעו, אפשר להמשיך בתוכנית. התנאי ליציאה מחדר ההתאוששות הוא "מבחן הרמת רגל". סוניה טוענת שאפשר להרים את הרגל בדר"כ 3-4 שעות לאחר הניתוח. אני קוראת לה שעה בדיוק מהרגע שנכנסתי לחדר, כששתי הרגליים שלי מתנופפות אל על. יש. לא האמנתי לך כשנכנסת אבל באמת עשית את זה מהר אומרת לי סוניה, הרופא כבר מגיע לשחרר אותך.

עשר דקות אחר כך מגיע הסניטר כדי לקחת אותי למחלקה. בשניה שהוא מוציא את קצה המיטה מפתח חדר ההתאוששות, אורי מעביר אלי את התינוק ואני מחברת אותו אל הפטמה. הסניטר בשוק. את לא מעדיפה לחכות שנגיע למחלקה? לא. שתי דקות אחר כך גם האחיות במחלקה בשוק. לטענתן הן עוד לא נתקלו ביולדת שמגיעה מחדר התאוששות כשהתינוק מחובר לה לציצי. אולי תחכי קודם שנוציא את הקטטר? את בכלל צריכה לנוח עכשו. אבל אני כבר לא שומעת כלום. לא מדברת יותר עם אף אחד. יש בועה שקופה שמקיפה אותי ואת התינוק שלי. הוא יונק בתאווה, עיניו עצומות ורגועות, אני מכרבלת אותו בזרועותיי, מלטפת את שערותיו הלחות, מדמיינת שעכשו הוא נולד. לידה פעילה וטבעית. הנה מאמי, אנחנו עושים RESET ומתחילים מחדש. ברוך הבא לעולם. לירי אהוב שלי.
לידת הבית של לירי היתה כזו: לילה. הבית שקט, אין מוזיקה. אין דיבורים. רק קול הנשימות שלי ממלא את החלל. הבריכה מלאה במים חמימים, מונחת במרכז הסלון, אורי ומיכל יושבים אחד ליד השני ומדברים בלחש. מחכים. אני במקלחת לבדי לבדי. שואפת ונושפת מתחת לזרם המים. בשלב מסוים מיכל שומעת אותי נאנקת מחדר המקלחת ומבינה שאני כבר לוחצת. היא באה אלי ומובילה אותי אל הסלון לתוך המים. אני נכנסת לבריכה, נתמכת באורי. אני לוחצת ותינוקי הקטן מחליק אל תוך המים, אל הידיים שלי שמחכות לו שם ולאט מרימות אותו ומצמידות אותו לגוף שלי. אני בוכה מרוב אושר והקלה. הלילה נגמר במיטה שלנו, אנחנו מתכרבלים עם התינוק הקטן והחדש וצונחים לתוך שינה מתוקה ושלווה בדיוק כשהאור מתחיל לעלות בשמים ותל אביב מתעוררת לאיטה. בוקר טוב.
ככה זה היה בדמיוני. שוב ושוב אותן תמונות. יום יום במשך תשעת חודשי הריון ועוד הרבה לפניו. עוד בטרם הריתי כבר ידעתי. בדיוק בדיוק, לפרטי פרטים איך תיראה הלידה הזו, איך יוולד ילדי הרביעי. לא היה לי ספק לרגע. כל מי ששאל קיבל תשובה: אני הולכת ללדת בבית. עם מיכל. בתוך הבריכה. כן, כבר קנינו הכל . זאת הולכת להיות לידת בית מושלמת.
אז זהו..שלא בדיוק.. .(או כמו שאומרים אצלנו במשפחה: החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלצטט את ג'ון לנון"...)
* הריון קשה במיוחד עובר עלי. 3 ילדים בבית, בטן ענקית, המוגלובין נמוך מאוד, הצפה של הרבה רגשות סותרים ומבלבלים לגבי ההריון ולגבי בכלל ובנוסף לכל אלו – סכרת הריון מפתיעה שמגיעה משום מקום ומכניסה אותי למשטר דקירות ומדידות. הריון בסיכון גבוה איט איז.
מיכל מוטרדת מעט מגודלו של העובר, הפגישות בינינו מוקדשות ברובן לחישובים ולמדידות. האופטימיות שלי והידיעה החד משמעית ש"גם אם העובר גדול זה לא מפחיד אותי ולידת הבית תהיה מעולה" – משפיעים גם על מיכל וכל מפגש כזה שמתחיל בסקפטיות מסוימת מצידה מסתיים בהחלטה ש"בינתיים ממשיכים כרגיל..".
יום ראשון בשבוע 39 נפתח בתור להערכת משקל. אני יוצאת ממנה ומסמסת למיכל את התוצאות: 4.400...תינוק גדול...שיהיה לך יום מקסים..בליבי אני יודעת עד כמה הערכות המשקל האולטרסוניות אינן מדויקות, אין לי שום כוונה להילחץ מהן. מיכל מתקשרת. היא נשמעת מודאגת. שוב היא מסבירה לי: ביג בייבי פלוס סכרת הריון, זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. הבעיה היא לא בגודל של התינוק אלא בפרופורציות, הסוכר נאגר בכתפיים של העובר והן עלולות להיתקע לאחר שראשו יוצא. אם דבר כזה קורה בלידת בית אז אוי ואבוי לנו..
אני לא מתרגשת. יהיה בסדר זה ברור. כשאפגוש את מיכל כבר אשכנע אותה שאין מה לדאוג. אנחנו קובעות להיפגש ביום חמישי בבוקר ולנסות עד אז לזרז את הלידה ע"י דיקור ביום וסקס בלילה (או הפוך..מה שרוצים..).
ביום חמישי בבוקר אנחנו מגיעים לפגישה עם מיכל. יש לי כבר כמה ימים התקשויות של הרחם וברור לי שהלידה קרובה. אני ומיכל צוחקות הרבה, יש לנו שפה משותפת והאווירה בחדר כיפית ונעימה.דפי האולטרה סאונד נשלפים בנונשלנטיות מהתיק שלי ומוגשים למיכל כבדרך אגב, הטכנולוגיה במיטבה אני מצקצקת בליבי..כל כך ברור שההערכה שגויה.
מיכל מרצינה. שוב ושוב הופכת בדפים,  מניחה בשנית ידיים על בטני המאיימת להתפקע, היא מסתכלת לי בעיניים. סיוני אני לא יכולה לקחת את הלידה הזאת. כל כך רציתי וברור לי שאת יכולה ללדת מעולה. אבל זה יהיה חוסר אחריות מצידנו לעשות את זה. התינוק הזה ע נ ק.
אורי שואל מה האופציות שמיכל מציעה והשיחה הופכת לטכנית. אפשר ללכת ללניאדו ולנסות ללדת בחדר הטבעי, אפשר ללכת לליס, אולי ניתוח, בלה בלה בלה
די מיכלי, אני עדיין מחייכת בסלחנות. אל תעשי לי את זה, ההערכה הזו שגויה, תני לי להוכיח לך. בואי נעשה עוד הערכת משקל ואז נחליט אני מבקשת לדחות את הקץ..
מיכל מסכימה. לכי למומחה, אם ההערכה שלו תהיה שונה – נשקול את העניין שוב.
אנחנו שותקים כל הדרך לליס. כל אחד מאיתנו מתבצר במחשבותיו. אני על מוד טכני לחלוטין. לא מוכנה להכיר במציאות החדשה, בטח שלא לדבר על זה.
אנחנו במיון יולדות. מלא נשים הרות סובבות סביבי, אנשים עם חלוקים לבנים. מה לי ולהם? רק אני יודעת איך באמת צריך ללדת! זה לא ברור??? בא לי לצרוח. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי לגמרי.
פתאום בזוית העין אני רואה את ניבה עוברת במסדרון. אני מרגישה כמו טובע שלפתע מזהה גלגל הצלה לידו. אני רצה אליה ניבה ניבה את חייבת לעזור לנו.
אני מכירה את ניבה ואת גישתה מהסתובבותי בחדרי הלידה של ליס, היא לא מכירה אותי אבל זה לא מונע ממנה להיות שם בשבילנו תוך שנייה מרגע שמיעת הסיפור.
היא מתקשרת למנהל מחלקת אולטרה סאונד: ד"ר וולמן. נמצאים לידי אורי וסיון. אני לא מכירה אותם אבל הם נכנסו לי ללב בשנייה והם נורא רוצים ללדת בבית. בבקשה תפגוש אותם עכשו ותראה מה אפשר לעשות.
אנחנו ממהרים לחדר האולטרה סאונד כשד"ר וולמן יוצא אלינו ואורי קולט שאת צווארו מעטרת שרשרת של "הפועל תל אביב". נו, יותר מזה לא צריך הרי, בין רגע פוצחים השניים בשיחת כדורגל ענפה ומגבשים את הרכב הקבוצה לדרבי המתקרב. עכשו כבר ברור שוולמן לטובתנו ואני מספרת לו את כל הסיפור. אתה התקווה האחרונה שלי, תעשה שההערכה תהיה נמוכה..
וולמן מתגייס כולו למאמץ, הוא שולח את הטכנאית הכי וותיקה שלו לבדוק אותי ומבקש ממנה למחוק לאחר הבדיקה את התוצאות מהמחשב, כדי לבדוק אותי אח"כ בעצמו ולראות אם התוצאות שלו תואמות את אלו שלה.
כמה שניות מאוחר יותר אני שוכבת על המיטה, הג'ל הדביק והמוכר עדיין מרוח על הבטן הגדולה שלי והחדר מתחיל להיסגר עליי, כשברקע חודר לתודעתי קולו של וולמן כשהוא מתקשר לניבה ואומר: "הלוואי והיו לי תוצאות שונות, באמת שרציתי לאפשר לה את החלום,  אבל שתי ההערכות יצאו בדיוק אותו דבר: 4.400 קילו. לידת בית לא תהיה פה. אם היא חכמה כמו שהיא נראית – גם לידה רגילה לא".
אנחנו חוזרים לניבה במיון. ניבה מדברת מילים טובות, ניתוח קיסרי זה לא כזה נורא, מה שחשוב זה תינוק בריא ואת בתור דולה צריכה לדעת את זה, אני אהיה לידך ויהיה בסדר, תשני גישה ותראי שזה לא כל כך נורא. אבל אני מסוחררת לגמרי. רוצה לבכות שזה לא יכול להיות. החלום שאני חולמת כבר ארבע שנים תמימות, החלום על לידת בית מושלמת, על התאוששות מהירה וטבעית בחיק המשפחה, על ילדים שמתעוררים בבוקר לקבל בהתרגשות את אחיהם החדש, על חוויה קסומה ומרגשת, הכל הכל נמוג ומתפוגג וריקנות גדולה ומעיקה מציפה אותי.
ברקע קובע לנו הצוות במיון תור לניתוח ביום ראשון בבוקר. אנחנו צריכים להגיע מחר בבוקר (שישי) לקחת דמים ולפתוח גיליון. בלב כבד ובלי מילה אנחנו צועדים החוצה לסופשבוע של לבטים גדולים והחלטות משמעותיות.
יום שישי בצהריים. אני לבד מול הים. מעבירה במוחי את כל השיחות שערכתי בשעות האחרונות, דשה ונוברת בכל תסריט אפשרי. להתעקש על לידת בית למרות הסיכון הגדול הכרוך בה? ללכת לניתוח אבל לחכות לצירים ספונטניים? לקבוע תור לניתוח אלקטיבי ללא צירים? או אולי לשלם לרופא פרטי שיסכים ללידה טבעית בבית חולים? הגלים מרגיעים אט אט את רוחי הסוערת. אני מלטפת את הבטן המאיימת להתפקע. מנסה לדבר לראשונה מזה הרבה זמן עם מי שנמצא בתוכה. מה אתה רוצה ילד? מה אתה מנסה להגיד לאמא? איזה שיעור באת ללמד אותי פה? קוראת לצירים שיבואו. רוצה ללדת פה לבד על החוף הזה. שתבוא הלידה ככה פתאום ואני אוכיח לכולם שהנה. הצלחתי למרות הנבואות השחורות. עשיתי את זה לבד. נא לכולכם.
מיכל מחפשת אותי. מאז אתמול לא דיברנו ומיכל מודאגת ממני. ביקשה מאורי להגיד לי לא להסתגר בתוך עצמי. אני עונה לצלצוליה. מיכלי. אני אהיה בסדר, רק עושה תהליך קצר של פרידה מהחלום שלי. פרידה ממך..
ברור שתהיי בסדר מיכל עונה, את לא בן אדם שנתקע על העבר נכון? קלטתי אותך מזמן.. רק תזכרי עוד משהו: במעמד הזה של הניתוח, למרות כל האכזבה, את גם הולכת לפגוש את התינוק שלך. זוכרת? זאת חגיגה! תבואי לשם חגיגית!
התינוק שלי בועט בי מבפנים. אני סוגרת את הטלפון ועוצמת עיניים מול הים. רוח אוקטובר נעימה לי בגוף. כן אני חושבת. כן! אני אבוא חגיגית. ח –גי-  גית.  איזו מילה מקסימה! אני אבוא חגיגית לגמרי. כמו שבאים ללידה.
אני חוזרת הביתה במצב רוח אחר לחלוטין מזה שאיתו יצאתי. מחליטה שלא נלך היום לבית החולים כמתוכנן בכדי לקחת דמים ולעשות פרוצדורות רפואיות, נבוא ביום ראשון. והניתוח? הוא לא יהיה בראשון אלא ביום שלישי. למה? ככה. כי זה יותר נוח. כי זה מה שהחלטתי. מרגע זה ואילך – הלידה הזאת בידיים שלי. מי אמר לידה פעילה ולא קיבל?
יום שלישי בבוקר. לפי ההוראות אנחנו צריכים להגיע בשבע לבית החולים. אבל בשעה שמונה אנחנו עדיין בארוחת בוקר משפחתית ונעימה בבית. אורי לוקח את הילדים לבית הספר ולגן, אני מנצלת את הזמן בבית ריק כדי "לעשות נשימות" ולהזכיר לעצמי בפעם האלף מה באמת חשוב: הכי חשוב זה להיות עם התינוק ולשם כך אני חייבת להתאושש מהר! הכי חשוב זה להתאושש מהר ולשם כך אני חייבת להיות עם התינוק! הכי חשוב זה להיות עם התינוק ולשם כך אני חייבת להתאושש מהר! הכי חשוב זה להתאושש מהר ולשם כך אני חייבת להיות עם התינוק! ושוב..ושוב..ושוב.. לנשום עמוק, לנשוף לאט ויאללה. יצאנו.
אנחנו נכנסים לליס כמו זוג סלבריטאים שמגיעים לפרמיירה. חגיגיים ויפים. כל מי שבא איתנו במגע נשאל לשמו ומתבקש לספר משהו על עצמו. לאחות שמגלחת את אזור הניתוח קוראים ליאת, היא בעבודה הזו כבר שנתיים והתינוק הכי גדול שהיא ראתה שקל בלידה 5.700. הסניטר שבא לאסוף אותי הוא מאיר והוא חושב שאין נשים במקצוע הסנטיריות כי צריך כוח פיזי רב להרים חולים מהמיטות. עובד חדר הניתוח שמחתים אותי על טופס הסכמה הוא אכרם, הוא גר ביפו וגם הוא, כמה נפלא אוהד את הפועל תל אביב ומכיר אישית את שחקן העבר ג'ימי טורק. אני מתעקשת לא לשכב אלא לשבת על מיטת הגלגלים שמכניסה אותי לחדר הניתוח. אומרת שלום בקול גדול ומתעקשת שכל מי שנמצא בחדר יאמר לי את שמו ומה תפקידו. אורי עדיין בחוץ, מתלבש במדים הצהובים של חדר ניתוח (לראשונה בחייו לובש צהוב J) ומחכה לתורו להיכנס ברגע שיגמרו להכין אותי. על פי סיכום מוקדם בינינו הוא לובש את המנשא מתחת למדים כדי שיוכל להכניס לשם את התינוק ברגע שהוא יוולד. ניבה איתי בחדר מחזיקה לי את הידיים בזמן שד"ר יורי, המרדים שכבר מרשה לי לקרוא לו בשמו הפרטי, מזריק לי את זריקת ההרדמה הספינאלית לגב. תראי מה זה ניבה, אני אומרת לה בעודי מכופפת, איפה לידת הבית שלי ואיפה אני עכשו..שששש.. ניבה משתיקה אותי בעדינות..אל תחשבי על זה עכשו..
ההרדמה הספינאלית משפיעה בין רגע ואני נהיית נכה לגמרי. הצוות עובד מסביבי במהירות וניכר שהם "שוחים" בפרוצדורה הרפואית הזו כדגים במים. משכיבים אותי על המיטה, מתחילים למתוח את הווילון המפריד בין אזור הניתוח ובין פלג הגוף העליון. אני לוחשת לניבה שלא תקשור לי את הידיים כפי שנהוג בדרך כלל והיא מסמנת לי בחיוך שבקשתי התקבלה בהסכמה שבשתיקה. ניבה מסבירה לי שכעת יחדירו את צינורית הקטטר לשלפוחית השתן ואני מבקשת שיעשו זאת בעדינות למרות שפיזית אני לא מרגישה דבר. אני יודעת כל הזמן שלסיטואציה בה אני נמצאת יש פוטנציאל גדול להפוך לקשה. בלתי נסבלת. מאיימת. ברור לי שאני מחזיקה את עצמי פה. מתעקשת בכל הכוח להישאר בשליטה. להישאר שולטת. להישאר יולדת..
האווירה בחדר נעימה ומחוייכת ואני מנצלת את השניות האחרונות כדי לדבר עם דר' שנהב שאמור לנתח: שנהב, בבקשה תספר לי כל מה שקורה. אני רוצה שתשדר לי את הניתוח הזה "אונליין". בסדר? בסדר. אורי מוכנס לחדר, עומד לצידי ומחזיק לי את היד. אנחנו מתחילים אומר דר' שנהב . אני פותח את הבטן. אני שואלת בתמימות את אורי אם גם הוא מריח ריח של בשר נחרך והוא צוחק ועונה שפתיחת הבטן נעשית ע"י קרן לייזר. דר' שנהב אומר: " אני מוציא עכשו את התינוק, את תרגישי קצת דחיפות ומשיכות, אל תיבהלי." מוזר, בתוך כל הרצון שלי לעבור את הלידה כלידה פעילה  - קצת שכחתי שהתינוק שלי מגיע עוד שניה. לרגע עולה בי בהלה שהנה תיפתח הבטן וכולם יגלו שהיא בכלל ריקה, אבל אז כולי נדחפת ומיטלטלת מעלה ומטה בכוח גדול ולחץ אדיר מופעל לי על הסרעפת. לשניה אני מתקשה לנשום ולוחצת חזק את היד של אורי ונאנקת מכאב ואז בבת אחת הטלטלה נגמרת ואני רק שומעת "וואו"! כל הנוכחים כולל אורי אומרים ביחד. "וואו" אדיר כזה של הפתעה ופליאה ואל ה"וואו" הזה מצטרף לפתע בכי ראשוני ומתוק של מישהו חדש לגמרי. וואו, באמת היה שם תינוק אני חושבת בהקלה. הוא פה. בחדר. הוא אמיתי. הוא קיים. העיניים שלי מתמלאות דמעות. אני לא יכולה לחכות יותר. ניבה תביאי לי אותו כבר. אני בוכה בלי קול, או אולי עם. נהמות קטנות של חיה כמעט. תביאי לי אותו תביאי לי אותו תביאי לי אותו. פתאום הוא מופיע. מעל המסך הירוק הוא מגיח אליי. פרצוף כל כך עגול שהוא נראה כמו גור דובים קטן. ניבה מקרבת אותו לפנים שלי ואני בידי המשוחררת מקשירה, מצמידה אותו אליהם. נהמות של עונג ובכי יוצאות ממני בלי שליטה. "יפֶה שלי. יפה שלי. שלום יפה שלי. שלום מתוק של אמא." אני ממלמלת שוב ושוב. אנחנו מלקקים אחד את השניה כמו גורים. העיניים שלי פקוחות מול עיניו שמנסות להתרגל לאורות הניאון. פה קטן על הפה שלי. לשון קטנה יונקת לי את השפתיים. שלום אהוב שלי. מתגפפים ומתכרבלים אחד בשני. אמא כבר תהיה איתך. לתמיד.
דר' שנהב מאיץ בי למסור את התינוק כדי שיוציאו אותו מהחדר הקר ויוכלו לסגור את הבטן. אני מסתכלת על אורי כדי לוודא שהוא זוכר כל מה שסיכמנו ומקבלת ממנו או.קי חד משמעי. אל תדאגי מאמי – אני זוכר הכל, את יכולה להיות רגועה.  ניבה מלווה את התינוק כדי לשקול אותו בחוץ ונכנסת אחרי דקה לבשר שהוא שוקל 4,460! תינוק ענק. הוא בתוך המנשא על אורי. "הם מחכים לך במסדרון כמו שסיכמתם. איזה מקסימים הם ביחד". אני מחייכת לשמע התיאור ומיד תופסת פיקוד מחודש בחדר: "דר שנהב, תספר לי מה קורה. הוא רציני וענייני אבל מדווח לי על פעולת סגירת הבטן בדיוק כפי שביקשתי: "הרחם גדול, קשה לו להתכווץ..הנה אני נותן פיטוצין לווריד, כל האברים במקום, עכשו אני תופר, עכשו אני מחבר בסיכות." בלה בלה בלה. אני לא סותמת לרגע. שואלת ושואלת, ודר' שנהב עונה ועונה.
אני מודה לכולם בחדר בחיוך גדול. מתעקשת לחבק את דר' שנהב למרות שהוא מובך. מעבירים אותי לאלונקה כדי לצאת לחדר ההתאוששות. אורי מחכה לי עם התינוק במנשא ביציאה מחדר הניתוח, אני מבקשת מהמרדים שמסיע את האלונקה שיעצור לרגע כדי שאוכל לנשק את התינוק ואורי מנצל את העצירה הזאת כדי להשחיל את הפלאפון שלי אל מתחת לסדין שעליו אני שוכבת. בדיוק לפי התוכנית. אנחנו מחכים לך פה הוא אומר. לא זזים לשום מקום. מעולה.
אני לוקחת נשימה עמוקה, יודעת שעכשו מגיע החלק הקשה באמת. כל הנשים שדיברתי איתן תיארו את שעות ההתאוששות ללא התינוק כשעות קשות ומלאות געגוע וכאב. אני נחושה בדעתי לעבור אותן אחרת.
גם בחדר ההתאוששות בדיוק כמו בכל מקום אחר ביום הזה, אני שואלת את האחיות לשמן. הן עונות לי בכזאת הפתעה ופליאה שברור לי שהן מעולם לא נתקלו ב"מתאוששת" שכזאת. אני מבררת "מה עושים עכשו?" ונענית ב"עכשו תישני, אח"כ נראה איך את מתאוששת". כמובן שאין לי כוונה לישון, ברור לי לגמרי שאם אשקע עכשו בשינה עמוקה, יהיה לי מאוד קשה לצאת ממנה. לא רוצה להתעורר כואבת, לא רוצה לשקוע עכשו. רוצה לצאת מפה כמה שיותר מהר כדי להתחבר לתינוק שמחכה לי. אני מבקשת מסוניה האחות שלידי שלא תיתן לי מורפיום או פטידין כמו שנותנים לכולן ושאם מאוד יכאב לי אני אסכים לאופטלגין. סוניה חושבת שנפלתי מהירח, היא אומרת "נראה אותך גיבורה גדולה כשההרדמה תתחיל לפוג" אבל מחייכת ומוכנה ללכת איתי. אורי ואני מסתמסים כל הזמן, הוא מספר לי שהתינוק ערני ומבסוט בתוך המנשא ושאף אחד סביבו לא מבין "למה התינוק לא בתינוקייה בזמן שאמא שלו בחדר התאוששות". אחר כך הוא יספר לי שזה הדהים אותו איך כל הזמן ניסו לשכנע אותו לשים את התינוק בתינוקייה ועד כמה זה מוזר בעיניו שאף אחד לא חשב שעדיף לו, לתינוקי, להיות צמוד לחזה של אבא במקום בעריסת הפלסטיק בין תינוקות אחרים. כך או כך, אורי עומד בפרץ ב"נחישות ורגישות". אף אחד לא נוגע בתינוק עד שאמא שלו יוצאת מההתאוששות תודה רבה. שניהם מחכים לי ממש מעבר לדלת ובכל פעם שזו נפתחת להכנסת מתאוששת נוספת, אנחנו מצליחים להגניב מבטים אחד לשני. על המיטה אני סוחטת לעצמי את הציצים כאילו היה פה עכשו תינוק יונק. יודעת שלעיתים ייצור החלב מתעכב כשהלידה היא קיסרית ולכן ממזמזת את הפטמות מתחת לחלוק עד שאני מצליחה להוציא עוד ועוד טיפות קולוסטרום. כל הזמן מזיזה בכוח את הגוף הרדום, כמו הסצינה המפורסמת מ"להרוג את ביל" אני מצווה על אצבעות הרגליים שיתחילו לנוע ובדיוק כמו בסרט הן לאט לאט מתחילות להשמע לי. בהתחלה רק הבוהן, אחר כך שאר האצבעות, אחר כך כל כף הרגל. אני לא מרפה מהן לרגע, מזיזה את הגוף בניעות לא נגמרות, ימינה שמאלה ימינה שמאלה על המיטה, העיקר שיזוז. ההרדמה מתחילה להתפוגג. אני יודעת את זה כי הכאבים בבטן תוקפים ברגע אחד. אני נושמת עמוק. נבהלת מעוצמת הכאב ולשניה מפחדת ממה שעוד צפוי לי. אולי בכל זאת אני לא גיבורה כזאת גדולה ואין באמת דרך אחרת לחוות את הניתוח חוץ מאשר "סיוט" ו"כאבי תופת".למרות ניסיונות השכנוע של סוניה לקבלת מורפיום אני מתעקשת ומקבלת רק זריקת אופטלגין שמשפיעה מהר מאוד. או.קי הכאבים קצת נרגעו, אפשר להמשיך בתוכנית. התנאי ליציאה מחדר ההתאוששות הוא "מבחן הרמת רגל". סוניה טוענת שאפשר להרים את הרגל בדר"כ 3-4 שעות לאחר הניתוח. אני קוראת לה שעה בדיוק מהרגע שנכנסתי לחדר, כששתי הרגליים שלי מתנופפות אל על. יש. לא האמנתי לך כשנכנסת אבל באמת עשית את זה מהר אומרת לי סוניה, הרופא כבר מגיע לשחרר אותך.

עשר דקות אחר כך מגיע הסניטר כדי לקחת אותי למחלקה. בשניה שהוא מוציא את קצה המיטה מפתח חדר ההתאוששות, אורי מעביר אלי את התינוק ואני מחברת אותו אל הפטמה. הסניטר בשוק. את לא מעדיפה לחכות שנגיע למחלקה? לא. שתי דקות אחר כך גם האחיות במחלקה בשוק. לטענתן הן עוד לא נתקלו ביולדת שמגיעה מחדר התאוששות כשהתינוק מחובר לה לציצי. אולי תחכי קודם שנוציא את הקטטר? את בכלל צריכה לנוח עכשו. אבל אני כבר לא שומעת כלום. לא מדברת יותר עם אף אחד. יש בועה שקופה שמקיפה אותי ואת התינוק שלי. הוא יונק בתאווה, עיניו עצומות ורגועות, אני מכרבלת אותו בזרועותיי, מלטפת את שערותיו הלחות, מדמיינת שעכשו הוא נולד. לידה פעילה וטבעית. הנה מאמי, אנחנו עושים RESET ומתחילים מחדש. ברוך הבא לעולם. לירי אהוב שלי.